סקין


הסרט סקין הוא סרט טוב, מצולם ומשוחק מצויין, אבל יש אכזבה כאשר אתה רואה פחות או יותר מה שציפית לראות כשאתה באולם הקולנוע. בשבילי הבעיות בסרט מאד מודגשות כאשר ההשוואות האסוציאטיביות הן סרטים כמו היסטוריה אמריקאית X ותברח. ללכת לראות? כן, חשוב ומהנה. אבל לא בשורה הראשונה של סרטים הנוגעים בנושאים המדוברים


העלילה

הסרט "סקין" עוקב אחר תהליך "חזרתו בתשובה" של בריאן וידנר (ומשוחק מצויין על ידי ג'יימי בל) מניאו נאצי גלוח ראש השייך לקבוצת עליונות לבנה בארה"ב. דרכו ל"גאולה" עוברת בהתאהבות בג'ולי פרייס ( משוחקת נהדר על ידי דניאל מקדונלד ששיחקה גם בסידרה לא ייאמן שכתבתי עליה), אם לשלושה ילדים שכבר עברה התנהרות מעולם העליונות הלבנה הניאו נאצית. התהליך מסתיים בניקוי עורו מכל הקעקועים הנאציים שעטפו את גופו ופניו של בריאן. הסרת הקעקועים הכואבת מסמלת את כאב התהליך של פרידתו מהעולם המוכר לו.

סיפורי גאולה יכולים בקלות רבה להפוך לסיפור דידקטי, שלדעתי לעולם אינו אפקטיבי, וכאן הסרט מצליח שלא להיות דידקטי וטרחן לגבי שאלות של טוב ורע.תהליך ההתנתקות שלו הוא חברתי ופסיכולוגי, ובמובן זה הניתוק האידיאולוגי הוא רק נגזרת של היבטים אלה.

מבחינה חברתית האנלוגיה בין בריאן וצעיר חדש המצטרף ל"משפחה", אנחנו מגלים שבריאן,ודרכו אחרים, לא נולדו ניאו נאצים, אלא שמדובר על ילדים שנזנחו מסיבות שונות על ידי משפחתם והחברה מסביבם, וה"משפחה" הניאו נאצית אוספת אותם ומעניקה להם "משפחה" ו"חברה" מקבלת.מבחינה זו אימוץ האידיאולוגיה הוא תוצר נלווה לתחושת השייכות המשפחתית.

מבחינה פסיכולוגית אותם ילדים מקבלים "משפחה" אלטרנטיבית, אמא ואבא. כך גם היציאה נגד המשפחה וערכיה כרוכה ביציאה פסיכולוגית נגד האמא והאבא.ה"ילדים" קוראים להם "אמא" ו"אבא" ומתפקדים אל מול ההורים כמו שהיינו מצפים מאחים בתא משפחתי.

קדימון לסקין

סינמטוגרפיה

אחד ההיבטים החזקים של הסרט ( מלבד המשחק ) היא הסינמטוגרפיה, רואים מחשבה ויזואלית שמתחברת לאספקטים ורבדים שונים בסרט ןבעיקר למה שעובר על הדמות הראשית.

השימוש בפלטת צבעים קרים ( בין גוונים של כחולים וירוקים ) הנשברים מדי פעם באדומים וצהובים, מתקשר עם העולם הקר והמנוכר של ה"משפחה", אבל גם של אלימות עצורה שרק מחפשת להתפרץ.

מצלמה שעוברת מקירבה אינטימית לדמויות לריחוק כאילו ממבט ציפור המאפשר לנו גם לסמן את הריחוק שהדמות חשה אבל גם את היכולת שלנו לראות את הסיפור גם מקרוב וגם מרחוק.

כך גם השימוש בחיתוכים לפעמים מהירים ולפעמים איטיים, המדגישים או את הלך רוחה של הדמות או התפתחות בעלילה. הניואנסים האלה מתפקדים בהתאמה לחוסר הדידקתיות בבניית הדמויות והתקדמות העלילה.

חוות דעתי

יש לי כמה בעיות עם הסרט ושתיים במיוחד:

ראשית, כשאומרים לי שיש סרט על המתח הבין גזעי באמריקה הקלישאה תלך אל מה שנקרא "וויט טראש" או "רד-נק" כנראה מהדרום, מלא קעקועים ועני. בניגוד לסרט "תברח",למשל, שם הגזענות באה לידי ביטוי בזוג לבן ליברלי שהצביע "אובמה". לא רק זה, אלא שבאופן סימבולי הזוג הליברלי משתלט על הגוף והנפש השחורה (האמא פסיכיאטרית והאבא מנתח, כל אחד משתלט על תחומו בשיתוף פעולה טוטאלי המאיים לעכל את כל הקיום השחור), עד כדי כך שכל מה שנשאר היא צעקת הזוועה "תברח!" כלומר, יכולתי לדמיין מראש על מה ואיך יראה הסרט.

הנקודה השניה ולמעשה החשובה יותר היא שהיציאה מהגזענות כלל אינה כרוכה במפגש והבנת ובקבלת האחר. בריאן נחלץ מה"משפחה" משום שהאשה שהתאהב בה דורשת זו. הדמות השחורה שם רק באופן פונקציונאלי ולא מהותי(גם ב"תברח" הדמויות השחורות הן בסך הכל שם עבור הצרכים של האדם הלבן, כלומר שוב קיומם הוא פונקציונאלי בלבד). כדוגמת נגד נוכל להסתכל על סרט כמו היסטוריה אמריקאית X. שם המפגש עם האחר (השחורים בבית הכלא) הוא הטריגר לשינוי. לא שאני טוען שהוא לא יצא מהגזענות, אלא מהאופן שבו זה מתואר, האחר (יהא זה שחור,יהודי הומו וכו') אינו רלוונטי לדיון הפנים-לבן.מבחינה זו הסרט כמעט מורד בסט הערכים שאותו הוא מבקש לקדם, דידקטית או לא דידקטית, לאחר אין באמת מקום משל עצמו אלא כפונקציה של הקיום הלבן.

אולי תרצו גם לקרוא:

פוסטר הסרט סקין

סקין

הסרט סקין הוא סרט טוב, מצולם ומשוחק מצויין, אבל יש אכזבה כאשר אתה רואה פחות…
joker poster

הג'וקר

הג'וקר אינו סרט קומיקס או גיבורי על, אלא דרמה חברתית\פסיכולוגית מעולה. אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים…

לא ייאמן!?


על ידי הצבת שתי גישות חקירה שונות זו מול זו,גישה "גברית" וגישה "נשית", מצליחה הסידרה "לא ייאמן" להיות פמיניסטית, בלי להיות דידקטית מדי, בלי ליפול לגישות מהותניות ובלי ליצור קטבים חד משמעיים של טוב ורע, ובו זמנית פשוט להיות סידרת פשע משטרתית טובה ואפקטיבית. אז כל הגברים שחושבים שכבר אי אפשר לחיות עם הטרור הפמיניסטי, תעברו הלאה. בואו אנחנו נדבר….


העלילה

למעשה יש לנו שני קווי עלילה שמתאחדים רק בפרק האחרון. עלילה אחת היא סיפור חקירת האונס של מארי אדלר (קייטלין רושל דיוור) על-ידי שני בלשים שמסתיים בהאשמת הקורבן מארי בתלונת שווא. קו העלילה השני מתרכז בחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי בלשיות: גרייס ראסמוסון (טוני קולט) קארן דובל (מריט וובר), כאשר בסוף מסתבר שמדובר על אותו אנס בשני קווי העלילה.

הצבת חקירת אונס אחת מול השניה, כאשר אחת מסתיימת בהאשמת הקורבן והשניה בתפיסת האנס, לא רק מציגה חקירה אחת כרשלנית ושניה כמוצלחת, אלא שהאופן שבו ההצבה הזו מוצגת ברור לנו שבמרכז החקירה המוצלחת עומדות חוויות הנאנסות ואילו החקירה הרשלנית מציבה במרכז את שאלת הידע, כלומר יש ניתוק בין רמת הידע ורמת החוויה הקיומית של הנאנסות. מתוך ההצבה הזו מחולצת בסופו של דבר ביקורת על המערכת המשטרתית והמשפטית על כך שאינה נותנת מענה ראוי לנפגעות אונס ותקיפה מינית, ובו בזמן היא מציגה גרסה אפשרית "פמיניסטית" לחקירה ראויה של הנושא.

הפרק הראשון עוקב אחרי סיפורה של מארי ובעיקר על האופן בו היא הופכת מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא. כבר בהתחלת החקירה אנו נחשפים לניתוק ההקשר הריגשי על ידי המערכת, בו גוף הקורבן הופך לאתר שפשע התבצע בו, כאילו ה"אתר" לא מקושר לבן-אדם. היא אינה אדם מלא אלא אתר פשע שצריך למפות ולקטלג.

אנו חווים עם מארי את האופן הקר והמנוכר שבו מתייחסים אליה תחילה כאתר ובאופן מיידי גם כמי שמיד נחשדת במהימנות. הדרישה לספר שוב ושוב את שחוותה היא אולי כלי חקירתי חשוב, אבל בהקשר שבו הוא נעשה הוא מתקבל כהטלת ספק במהימנות. שאלת מהימנותה של מארי מתחזקת כאשר אימהות האומנה שלה מטילות ספק בסיפורה. דווקא אמה שגם היא עברה תקיפה מינית מטילה ספק במארי משום שהיא אינה מתנהגת כפי שהיא מצפה שקורבן אונס יתנהג.

בתוך פרק אחד מארי עוברת באופן מנוכר מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא, והופכת למצורעת חברתית. שאר הפרקים עוברים לחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי הבלשיות כמה שנים מאוחר יותר ובמקום אחר, כאשר מדי פעם אנחנו זוכים לראות כיצד חייה של מארי נהרסו ריגשית וחברתית בגלל אותה חקירה רשלנית.

כך הנושא המרכזי הופך סגנון החקירה או אופני החקירה השונים בין שתי העלילות, ולא כמו ברוב סיפורי חקירת פשע: מיהו הפושע והעמדתו לדין. כאן הפשע הוא אופי החקירה והדרישה לצדק היא הדרישה לשינוי אופני החקירה. בנוסף הצופה נחשף לנאנסות בגילאים שונים ובעלות תגובות שונות לאונס, כך שגם הציפיות התרבותיות שלנו לגבי אופני התגובה לאירוע הטראומתי זוכות לבחינה.

גישה "נשית" וגישה "גברית"

אמרנו שיש חקירה רשלנית וחקירה טובה, אז למה בכלל לדבר על מיגדר בכלל? משום שלכל אורך הסידרה הדבר עולה, למשל הציון שכ40% מהשוטרים מעורבים באלימות ביתית, אך אינם מפוטרים מהמשטרה. שתי החוקרות מודעות לכך שהן נשים הפועלות בתוך ממסד שהוא גברי בעיקרו, כל קורבנות האונס שנחקרו קודם על-ידי בלשים גברים אבדו כל אמון במשטרה ועוד.

אבל הסידרה עושה מאמץ שלא להפוך לפשטנית בתפיסת המגדר של החוקרים והחוקרות. מהעובדה שהראשונות שמטילות ספק במהימנות מארי הן דווקא אמהות האומנה שלה ועד העובדה שדמותה של הבלשית גרייס ראסמוסון מאמצת המון מאפיינים שלרוב מקושרים לגבריות (מניתוק ריגשי ועד סוג המכונית שהיא נוהגת בה), הכל פועל כנגד תפיסה חדה ופשטנית בין גבריות ונשיות. ההבדל בגישה בין החוקרים והחוקרות הוא הבנת ההקשר הקיומי של חוויה נשית וחוויה גברית. שתי הבלשיות מבינות שלחקור קורבן אונס דורש לתת לחוויות שלהן לבוא לידי ביטוי ורק משם בניית הידע תבוא.

בפרק הראשון, בו אנחנו צופים בחקירה ה"גברית" מארי עוברת מחדר חקירות לבית החולים לחדר חקירות, בכולם התשאול הוא קר ומנוכר, וכך עם כל דרישה לחזור שוב ושוב על פירטי האירוע, מארי מרגישה שמטילים ספק במהימנותה ולאט לאט ורק כדי לסיים עם התשאולים היא מתחילה להטיל ספק בסיפורה היא. לעומת זאת, כשהבלשיות מתשאלות את הקורבנות זה נעשה לרוב במקומות הנוחים לקורבנות (בית, גינה וכו'),וכשהן לחוצות במקום ללחוץ עוד הן מרגיעות אותן ואומרות להן שיקחו את הזמן, שזה יעשה בקצב שנוח להן. אלו הן דוגמאות להבנה שרמת הידע אינה נפרדת מהקשר קיומי מלא.

סיפורי מתח בנויים על פערי מידע שנוצרים מפשע שיצר כאוס בסדר החברתי, וסגירת פערי המידע האלה מחזירים בסופו של דבר את הסדר והצדק לעולם.(סיפורי המתח משחקים עם הפערים הללו בכיוונים שונים: למשל, פערי ידע בין הבלש והצופה או הקורא, או בין הבלש והפושע וכו'. זה יכול להיעשות למטרות שונות) כל אלה עדיין קיימים כאן, כלום במובן זה לא השתנה. מה ששונה כאן הוא ההבנה שלמידע יש הקשר שאינו רק רציונאלי ומדעי, אלה הקשר פסיכולוגי, היסטורי ותרבותי. וכדי להגיע למידע נכון ושלם אי אפשר להתעלם מהיבטים אלה. הדיבור הרציונאלי והמדעי הוא רק אספקט שיקבל את מרכז הבמה אבל רק על בסיס הבנה מלאה יותר של אופני ייצור הידע.

אין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול

בפרק השלישי אחת הקורבנות אומרת שאין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול. המשפט הזה קריטי בהבנת ההבדל בין החקירה ה"נשית" וה"גברית". האופן שבו החוקר מתפקד משליך על האופן שבו יגיב הנחקר. ולכן בסידרה כל הנשים שנחקרו קודם לחקירת הבלשיות הרגישו שהמשטרה לא האמינה להן או שלא לקחה אותן ברצינות. וזה מוביל לתגובות שונות של הנאנסות: אחת כועסת, אחת נסגרת, אחת מתחילה לפקפק בעצמה.

לא ייאמן קדימון

ניואנסים במקום פשטנות

כמו שכבר אמרתי הסידרה מציירת ומתארת ניואנסים ונמנעת מאמירות חדות לגבי נשיות וגבריות, זו גם הסיבה שאין כאן נבלים או רעים מול טובים. גם החוקרים הגברים אינם מוצגים כשובניסטים אלא כחלק ממערכת שממקדת אותם ברמת שאלת האמינות. לכן ברגע שמסתבר לחוקר שהוא פישל הוא מקבל את זה ואפילו שוקל האם הוא צריך להמשיך בתפקידו.

מה שמאפשר לנשים לתשאל באופן נכון ואפקטיבי את קורבנות האונס אינו משהו הקיים בהן מטבען אלא חוויית קיום שבה אירוע אונס (ממשי או פוטנציאלי) נוכח. אולי הדוגמה הקלאסית ביותר (למרות שאינה המקרה הנפוץ במקרי אונס) היא הליכה ברחוב חשוך בלילה. אשה במצב כזה תחשוש מאונס יותר מכל דבר אחר כמו שוד למשל. גבר לעומתה, אם יחשוש, יחשוש משוד. לכן הבלשיות חוזרות ומדגישות את המטרה שלא יהיו עוד נשים מאויימות.

"לא ייאמן" שעדיין צריך לציין את כל זה

שם הסידרה עצמו מכוון אותנו לשאול מה בדיוק לא ייאמן כאן? סיפורי האונס? רשלנות החקירה? שאלת האמונה הדתית שמבדילה בין שתי הבלשיות? או על עצם העובדה שב2019 אנחנו עדיין מתייחסים לפרספקטיבה נשית כחשודה בחוסר מהימנות מראש? שאנחנו עדיין נמצאים בתרבות לא שיוויונית?

יחד עם זאת, אם חושבים על סדרות מתח-בלש, הרי שאולי יש כאן התקדמות: כבר ברור לנו שיכולות להיות שוטרות בלשיות לא פחות טובות מגברים ( "קגני ולייסי" או אוליבייה מ"חוק וסדר"), עכשיו הן גם מוסיפות את חוויית הקיום הנשי שלהן לתפקיד, בלי להתנצל ובעיקר בלי לראות אותו כמכשול. לקראת סוף הסידרה הן דנות קצרות באחוות נשים ומקומה בעבודתן המשותפת, לדעתי זה אלמנט קריטי לעבודה המשותפת שלהן, למרות שהן משאירות את הדבר די פתוח.

אולי תרצו גם לקרוא:

פוסטר של לא ייאמן

לא ייאמן!?

על ידי הצבת שתי גישות חקירה שונות זו מול זו,גישה "גברית" וגישה "נשית", מצליחה הסידרה…

הג'וקר


הג'וקר אינו סרט קומיקס או גיבורי על, אלא דרמה חברתית\פסיכולוגית מעולה. אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פסיכולוגיים לפעולה, והנה מגיע סרט שיוצר איזון בין מניעים פסיכולוגיים וחברתיים מערכתיים כדי ליצור ביקורת חברתית. סרט אינדי בלבוש של בלוקבאסטר. מופע משחקי מעולה של חואקין פיניקס, וריפרורים קולנועיים שחורגים מהמקובל בז'אנר. לכו לראות!!


עולם סרטי הקומיקס וגיבורי העל אינו העולם שלי, ולמעשה שנים רבות נמנעתי ממנו מתוך הסתייגויות שונות, עד שזכיתי לחינוך מחדש בנושא על-ידי אדם שמכיר את העולמות הללו לעומקן, מהספרים ועד הסרטים, סיפורי מקור (origin stories) ועלילות משנה. וכמובן החשיפה לאביר האפל והאופן שבו הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר. למרות שהסרט הנוכחי כמובן נטוע בתוך הקשר של סרטי וספרי הקומוקס, בעיקרו הוא דרמה חברתית-פסיכולוגית שקשורה באופן הדוק לסרטים כמו "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", גם מבחינה תמטית וגם מבחינה אסתטית.

העלילה

עלילת הסרט עוקבת אחרי הטרנספורציה שעוברת על ארתור פלאק, מאדם עם הפרעות נפשיות החי ומטפל באימו. הוא עובד כליצן, אבל זו לא רק עבודתו, הוא רוצה לגרום לאנשים לחייך, עד להפיכתו לג'וקר, סמל הרוע בעולם של באטמן. לכן, מה שהסרט עוסק בו הוא מנגנון ייצור הרוע בעולם. הסרט לא מניח את הטוב והרע ( למשל על-ידי פיצולם לדמות טובה ודמות רעה, או למשל הנחת יסוד שרוע הוא רק אלימות מזויעה) אלא תוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לאופנים השונים בהם הוא מיוצר וזוכה למימוש.

בתרבות המערבית\קפיטליסטית\ליברלית שלנו אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פיכולוגיים אישיים, ונמצאים בדיאטה רצחנית בהסברים מערכתיים,חברתיים,כלכליים ותרבותיים (דבר זה אינו מפתיע, שהרי בכך ניתן לדרוש אחריות ואשמה על הפרט, תוך צימצום תקציבים ומשאבים מבחינת המדינה והמעמדות החזקים, העשירים והבורגנות). הסרט יוצר סינתזה טבעית בין שני הקטבים, ואפילו האופן שבו הסרט מתפתח ישנה עדיפות מסויימת להסברים המערכתיים. פלאק, שזוכה לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים כדי לאפשר לו חיים סבירים באופן מינימלי, מתדרדר אל אותה דמות מייצרת רוע מאותו רגע שבו מפסיקים את התקצוב לטיפול בחולי הנפש. ללא תרופות וללא טיפול פסיכולוגי, ובתוספת איבוד מקום עבודה שגם ככה מתעלל בו, יוצרים את הקרקע המאפשרת לרוע ולאלימות לבוא לידי מימוש. (יחד עם זאת, הייצוג של חולי הנפש כמסכנת את החברה הוא קלאסי ושמרני, ולא באמת מגובה בנתונים. אבל זה נושא שדורש דיון נפרד)

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את ארתור כדמות שרוצה לייצר טוב בעולם, שיש לה חוש צדק טוב יותר מהסביבה שלו ( כאשר הילדים מכים אותו בסצנת הפתיחה, והבוס שלו אומר לו שהיית צריך להחטיף להם חזרה, ארתור אומר שהם רק ילדים), אדם שרוצה גם לבנות קריירה כסטנדאפיסט, ומטפל באימו החולה נפשית.

ואז סדרה של צעדים אלימים מערכתית וחברתית מביאים אותו לשבירה ומהפך אל הפעלת אלימות כלפי אנשים ומערכות. כך שהאלימות הכוללת שמופעלת כלפיו מפעילה מנגנון של אלימות מגיבה. אלימות מערכתית היא הפסקת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי (בגלל קיצוצי תקציבים), קיצוצים בעבודה ולבסוף איבוד מקום העבודה. ומאידך אלימות חברתית-תרבותית באה לידי ביטוי בתקיפתו על-ידי הילדים ועל ידי שלושת היאפים ברכבת התחתית, המסתכלים על מי שעובד כליצן כמי שנחות מהם, אותה תפיסה שבאה לידי ביטוי גם אצל אמו המעריצה את העשירים ומניחה זהות בין עושר ובין מוסריות האדם.

המהפך

הסצנה המרכזית במהפך או בטרנספורמציה היא הסצנה ברכבת התחתית בה ארתור רואה את שלושת היאפים מטרידים\מתקיפים מינית נוסעת. ואז הם תוקפים אותו. שתי היריות הראשונות הן במסגרת הגנה עצמית אינסטינקטיבית, אבל הירייה השלישית היא כבר אקטיבית, הוא מחפש את האדם השלישי ויורה בו מתוך כוונה. המהפך הושלם.

איני יודע אם זה הרפרנס שלי הוא רק אסוציאציה שלי, אבל הסצנה הזו מאד מזכירה לי את הסצנה בנובלה "הזר" של אלבר קאמי. גם שם מרסו, הדמות המרכזית, יורה ירייה נוספת בערבי, ובהקשר של הסיפור זה מתפרש כלקיחת אחריות מול יקום אבסורדי האדיש לקיומו של מרסו. גם כאן יש לנו ירייה נוספת המסמנת שינוי בתפיסה העצמית של הדמות המרכזית. ברגע זה נולד הג'וקר היוצר אנרכיה חברתית על-ידי אלימות, שעתה נתפסת כתגובה לכל האלימויות שהוא חווה.

הקדימון של הג'וקר

אם באופן רגיל יש לנו את הג'וקר ובאטמן כמייצגי קטבים של טוב ורע ( יודע שזה קצת פשטני להציג את זה ככה, אך כמו בלא מעט מקרים ההכללה כן מחזיקה מים) הרי שכאן היחס בין הטוב והרע מופנם אל תוך הטרנספורצמיה של ארתור, אבל כך גם ייצורו של הרוע הופך לתוצר של מערכות חיצוניות, היוצרות חיכוך מזיק עם מצב פנימי.

במובן זה גם המסכה כשלעצמה מתפקדת בכמה רבדים. בעוד לרוב אנחנו נוטים לחשוב על מסכה כמסתירה אמת מסויימת, הרי שכאן ברמה האישית של ארתור היא משקפת את הטרנספורציה שלו ( תחילה כרצון לגרום לאנשים להנות ואחר כך המסכה שמצויירת על הפנים כבר מאיימת), אבל גם את מחיקת ההבדלים המעמדיים והתרבותיים. יציאתו של הג'וקר נתפסת על-ידי החברה כקריאה לצאת כנגד הסדר הקפיטליסטי הקיים. היציאה במסכות ליצן לרחובות מוחקת את המיקום שלך בהיררכיה.

השימוש הנפוץ בסרט בshallow depth of field אינה רק בחירה אסתטית היא גם מה שקורה מבחינת הפער בין ארתור\הג'וקר ובין דמויות המשנה. הסרט נותן את הבמה כולה לטרנספורמציה שלו, לעולם ולאחרים יש תפקיד, אבל הוא רק הרקע המאפשר את הטרנספורמציה. דמויות המשנה לא זוכות לפירוט כי המיקוד בסרט הוא מאד ברור.

פוסטר של דה קילינג ג'וק
פוסטר של נהג מונית
פוסטר של מלך הקומדיה

כמו שכבר אמרתי הסרט מרפרר בעיקר לסוף שנות השיבעים תחילת שנות השמונים ( עם תחילת עליית הניאו-ליברליזם ) ובעיקר לסרטים "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה". זאת לצד הריפרור ליצירות באטמן קודמות. זה נעשה גם באמצעים אסטתיים וגם באמצעים תמטיים. בעלילתו הסרט דומה מאד לעלילה של "נהג מונית", ונסיונו של ארתור להיות סטנדאפיסט ולהופיע בלייט נייט בטלויזה כמובן מזכירה את מלך הקומדיה. לכן השימוש בדה-נירו כה מהותי ומבריק.

דבר נוסף שצריכים להתייחס אליו הוא השאלה האם כל זה אכן התרחש? אלמנטים רבים פה המבנים מציאות מועמדים בספק: אמו שתחילה מספרת לו שהוא בנו של תומס ויין ולכן אחיו של באטמן, נראה שהיא הזתה את כל הסיפור. מה שתחילה נראה כמערכת יחסים רומנטית בין ארתור ושכנתו נראה גם הוא כהזיה שלא שתרחשה ( גם השאלה האם הוא רצח אותה או לא) ,הסצנה האחרונה יכולה להיתפס כאילו הוא הזה הכל תוך כדי אישפוזו. והסיום הפתוח בשאלה הזו מדגים את אשליית הקיום הבטוח שאנו ( או בעצם תרבותנו ) מוכרים לעצמינו. הכל יכול להתמוטט בקלות ואנחנו יכולים למצוא עצמנו מתדרדרים לתהומות שחשבנו שאנחנו בטוחים מהם.

ובכלל יש עוד כל כך הרבה לדון כאן: השימוש המבריק במוסיקה, השימוש באנדרוגניות של מיק ג'אגר ודיוויד בואי שלדעתי שימשו לבניית ארתור כג'וקר הרוקד. השימוש בצבעים חמים וקרים בנקודות משבר עלילתיות ועוד ועוד. הקיצור: לכו ותראו, בין אם אתם ממעריצי הז'אנר או לא.

הקורבן : שירטוט של עמדת הקורבן


הסדרה הקורבן מצליחה בארבעה פרקים לשרטט עבורנו תופעה פסיכולוגית\חברתית. הצופים נלקחים לסיור סביב תופעת הקורבנות תוך כדי שמירה על סיפור מתח קלאסי ואפקטיבי של מציאת הפושע והקתרסיס שבמציאת האמת. אבל אופן העשייה הטלויזיונית ובעיקר המהלך העלילתי מצביע שסיפור המתח הוא רק כלי לעסוק בתופעת הקורבניות עצמה


אנה דין היא אם אבלה על בנה שנרצח כארבע עשרה שנים לפני, על-ידי ילד מעט גדול יותר מבנה. אנה מפרסמת ברשתות החברתיות את שמו וכתובתו של מי שהיא מאמינה שהוא רוצח בנה, קרייג מאיירס (למרות שהוא כבר היה בכלא ושילם את חובו לחברה. דבר זה מעלה כמובן את השאלה האם מערכת המשפט היא כלי נקם או כלי לשיקות חברתי.). מאיירס מותקף ותובע אותה לדין על נסיון רצח ופרסום פרטיו שהובילו לתקיפה.

האם יוצאת למסע הוכחת אשמתו של מאיירס וזה מצידו יוצא למסע להוכיח את חפותו ולשקם את חייו. השאלה שעולה היא כמובן: מיהו הקורבן? אנה או קרייג?

דרמת בית המשפט עוסקת כביכול ברמה זו של שאלות, אבל באופן נקי מרגשנות יתר, נקי מפיתולי עלילה מיותרים, הצופים נחשפים לשאלה מה זאת אומרת להיות בכלל קורבן? מה זה אומר מנקודת התצפית של הדמויות המרכזיות, אך לא פחות מכך, מה זה אומר מבחינת מעגלי החיים שסביבם.כך שהדרמה המשפטית היא רק טריגר לדיון פסיכולוגי-חברתי בשאלת הקורבניות והשלכותיה.

הקורבן

הסידרה מעולה בכל האספקטים של עשייה טלויזיונית ( עלילה, בניית דמויות, משחק, בימוי וכו) אבל מבחינתי המבנה המדוייק של העלילה הוא האספקט החשוב ביותר.

לסידרה ארבעה פרקים. שני הפרקים הראשונים סובבים סביב השאלה מיהו באמת הקורבן בסיפור,אבל תוך כדי העמדת השאלה הזו במרכז אנחנו נחשפים לתיאור של מה זה אומר לתפוס את עמדת הקורבן בחיים. לתפוס אין משמעו שהקורבן רוצה להיות קורבן, או שהוא משחק צינית עם עמדה זו כדי להשיג יתרון אישי או חברתי. אין כאן האשמת הקורבן, אלא מעין תיאור פנומנולוגי של היות קורבן, ומה הן ההשלכות של זה על מציאותו של הקורבן.

ישנו איזשהו עוול שיוצר היעדרות שמארגנת סביבה את כל העולם שננטש מאחור מחדש, כמו חור שחור שמרגע זה קובע הכל וממשמע כל דבר במציאות. כל דמות מתמודדת עם הטראומה באופן שונה ובכך היא גם משרטטת לנו אופציות שונות של קיום קורבני:

דמות האם (הדמות הראשית) הופכת ללוחמת במסע נקמה עבור בנה שנרצח. כל הווייתה משועבדת למאמץ להביא צדק לבנה הנרצח.

מאיירס, הרוצח (מצטער על הספויילר), מתמודד על ידי התעלמות ושיקום חייו כאילו לא היו דברים מעולם. הדחקה מוחלטת מתוך אמונה שניתן לנטרל טראומה ולחיות כאילו אין לה השלכות ומשקל בהווה הנחווה של האדם.

האבא מתמכר לשתייה – גם עולמו מאורגן סביב אותו חור שחור, רק שבריחה היא אופן ההתמודדות שלו עם הטראומה.

האחות הגדולה היא הדמות היחידה שמנסה איכשהו להמשיך בחיים

האב החורג תופס עמדה של מערכת התמיכה באמא

והאח הקטן ( שנולד לאחר שנרצח הבן ) מטפח שינאה כלפי האח הנרצח, מרגיש כלוא ומתוסכל עד שהוא מחולל את קברו.

גם אשתו של מאיירס שתחילה תומכת בהחלטה של שניהם להיכנס לזוגיות בלי לדעת פרטים על עברו של בן הזוג, מתחילה לשאול שאלות, והספקות גורמות לה לארגן את חייה מחדש סביב אותו וואקם: היא עוזבת אותו לטובת בטחון ילדה.

הפרק השלישי הוא נקודת המפנה בעלילה ובהבנת הקורבניות בסידרה. פרק זה חושף בפני כולם את המחיר של תפיסת עמדת הקורבן שתוארה בשני הפרקים הראשונים, וכמובן בעיקר בדמותה של האם. תוך כדי המשפט אנה מנהלת סוג של חקירה בלשית כדי להוכיח שקרייג הוא הרוצח, אך החקירה למעשה מזכה אותו.

זיכוי זה אינו רק מהלך עלילתי ליצירת מתח, אלא "עובדת חפותו" מחייבת את אנה, וכל שאר הדמויות לשהות במקום בו הקורבן הופך למקרבן. שהרי אם קרייג אינו הרוצח, בשל פירסום פרטיו הוא הותקף, כמעט נרצח והפך למצורע חברתי. לפתע, עמדת הקורבן שאנה מילאה בכל הוויתה מועמדת בספק, ומתיקה את מרכז הכובד לעמדת המקרבנת שהיא תפסה שלא מרצון.

האמא מבינה שבנה הקטן מרגיש נטוש וכעוס עד כדי חילול קבר אחיו. היא רואה שהזוגיות העכשוית שלה לפני פיצוץ, כפי שכבר קרה עם בעלה הראשון, ובעיקר היא מתחילה לראות שהיא נטשה את עצמה כאישיות עצמאית מהטראומה.

תהליך השינוי מתחיל בשיחה בינה ובין בעלה, בה היא אומרת לבעלה שיש דברים שאין עליהם מחילה, ובעלה עונה לה שאלה בדיוק הדברים שבהם או ביחס אליהם לסליחה יש משמעות. הסליחה משמעותית מול הבלתי-ניתן לסליחה. כך גם חוסר הסליחה בכל צורותיה היא האלמנט המייסד של עמדת הקורבן כשולט.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

על-ידי הסליחה מסוגל הקורבן לשים נקודה וללכת הלאה מתוך עמדת הקורבן אל עצמיות מלאה ובעלת שליטה בחייו. והסליחה היא ליוצר העוול ודרכו גם לקורבן עצמו על שתפס את עמדת הקורבן ובנה את זהותו הפוסט טראומטית סביב אותה עמדת קורבן.

למעשה יש כאן מנגנון שליטה על-ידי השהיית האני במקום הטראומטי, מתוך כך יש תחושת שליטה. אבל למעשה יש איבוד שליטה והתרוששות של האני. השהיית האני במקום הטראומטי מאפשרת הישרדות אבל לא חיים, הישרדות של תקיעות.

תהליך הבנה זה בא לידי ביטוי באותו מהלך עלילתי שציינתי: העובדה שבפרק השלישי קרייג מזוכה אבל בפרק הרביעי מסתבר שהוא אכן הרוצח. השהייה הפתאומית בעמדת המקרבן, ההבנה שהשהייה בעמדת הקורבן יצרה קורבנות נוספים, כמו בנה והיא עצמה, מאפשרת לאנה להגיע לשלב הסליחה בפרק הרביעי.

חשוב לשים לב שאין כאן נסיון "לתת את הלחי השניה", מעין מוסרנות נוצרית, אלא שרטוט ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של תפיסת עמדת הקורבן. אחד הדברים המרשימים בעיני בסידרה היא החסכנות: חסכנות ברמת הרגש ( בקלות סיפור כזה מאפשר השתפכות ריגשית של הקורבנות, שהיא אולי טבעית אך היא מפריעה לראות את תופעת הקורבניות כתופעה), חסכנות בסמלים ורפרנסים ( סיפורים כאלה בקלות יכולים להיות מצע לסמלים דתיים של קורבן ואשמה, או רפרנסים פילוסופיים כמו העקדה אצל קירקגור וכו'), וחסכנות ברמת פיתולי עלילה.

כרטיס ביקור שני לאדרי אל



כרטיס ביקור שני של הסופר הניו יורקי אדרי אל. הצד העליון


כרטיס ביקור שני של הסופר הניו יורקי אדרי אל. הצד התחתון


כרטיס ביקור לסופר אדרי אל



כרטיס הביקור של הסופר אדרי אל מניו יורק. הצד העליון


כרטיס הביקור של הסופר אדרי אל מניו יורק. הצד התחתון


מה פתאום אדום



כרטיס ביקור לעיצוב פנים.


כרטיס ביקור למכון אור



כרטיס הביקור למכון אור משתמש בלוגו על חצי מהכרטיס כאפקט גרפי בולט, והחצי השני מכיל את הפרטים השונים.


שונע כרטיס ביקור



כרטיס ביקור עבור מעצבת הום סטיילינג. העיצוב סובב סביב רעיון השונות, המבטיח סטיילינג ייחודי ושונה המקטלוגים.


לוגו טיולי מעוז



הלוגו של טיולי מעוז נוצר סביב השאלה why maoz? כלומר על משחק על האות Y כשאלה למה לבחור בטיולי מעוז? משום כך האות Y עוצבה כציפור יפת כנפיים. המתקשרת לנושא הטיולים והיופי.

ברגע שזה היה הכיוון שיחקנו עם המון צבעים כפי שניתן לראות בגלריה