ג'וג'ו- it's Hitler bitch


יש אנשים שמפריע להם שהשואה או היטלר מופיעים במסגרת קומדיות, לי אין שום בעיה עם זה ואני חושב שיש חשיבות רבה בעיסוק בשואה בכל צורה אפשרית. וג'וג'ו ראביט הוא תענוג קולנועי עם גישה הומניסטית. ממליץ מאד לכל אלה שלא נחרדים מדמות מגוכחת של היטלר!!


⭐⭐⭐⭐⭐

העלילה

הסרט ג'וג'ו ראביט הוא סיפור התבגרות הסובב סביב דמותו של הילד יוהנס ( משוחק נפלא על ידי רומן גריפין דייוויס). כילד גרמני בזמן הנאצים הילד מצטרף לנוער ההיטלראי וכל כך רוצה להיות גבר ארי טוב, וכמו הרבה ילדים יש לו חבר דמיוני, במקרה זה היטלר. כמו בהרבה סרטי התבגרות יש לגיבור שלנו מנטור אבל הוא מתחלף מהיטלר (הבמאי טאיקה וואטיטי) לנערה היהודיה המוסתרת על-ידי אמו (סקרלט ג'והנסן נפלאה). אבל לא רק המנטור מתחלף אלא העקרון המארגן את עולמו של הילד משתנה.

כאן אולי כדאי לערוך השוואה קלה בין הסרט הזה ובין הסרט החיים יפים של רוברטו בניני. בשני הסרטים המרכז הוא ילד החווה את אותה תקופה (מלחמת העולם השנייה) אבל בחיים יפים העקרון המארגן הוא נסיון ההגנה על הילדות מפני הרוע של המציאות על ידי פנטסיה, הרי שכאן העקרון הוא שאין ברירה אלא לפגוש במציאות והרוע שבה תוך כדי שמירה על השקפה הומניסטית. השוני הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט של הסרט, אך בעיקר דרך העובדה שעם המפגש עם המציאות היטלר הופך לאט לאט מחיית מחמד תומכת לדמות הנואמת בזעם (ילדותי חייבים לציין) עד להעפתו בבעיטה מחיי הילד.

יש אנשים שאומרים שקשה להם לראות סרט עם היטלר בתור חבר דמיוני חמוד. אז אני חייב קודם כל לדבר על גישתי הכללית לעניין. השואה והתקופה הפשיסטית היא אופק שחובה עלינו לדון בו ללא הפסק. לעולם לא עוד משמעו לימוד אינסופי של הגורמים והסכנות שהביאו את העולם הכביכול תרבותי ונאור לאן שהביא אותו. בקומדיות (מצ'אפלין למל ברוקס, ולא רק הומור המורשה ליהודים בלבד) או בטרגדיות (בחירתה של סופי או רשימת שינדלר) העיקר הוא מטרת העיסוק, כל זמן שהעיסוק לא מקדם גזענות ופאשיזם אלא הומניזם אני בעד, ורואה בזה חובה מוסרית.

וכאן אין כלל ספק שהעיסוק מטרתו קידום גישה הומניסטית. עם הגילוי כי אמו מסתירה בבית נערה יהודיה, הילד פוצח בכתיבת ספר על היהודים שהופך באופן קומי למעין הפרוטוקולים של זקני ציון, וככל שהוא נחשף למציאות ולגיחוך שבהסתה, הוא זונח את הערצתו לפירר ומשנתו.

קדימון לסרט ג'וג'ו הארנב

סינמטוגרפיה

את תהליך ההתבגרות הזה מבטאים גם הבחירות הסינמטוגרפיות. הדבר הבולט ביותר הוא ברוויה של הצבעים. בתחילת הסרט, כשעקרון הפנטסיה חזק, גם הצבעים רוויים מאד, והעיר הגרמנית נדמית למעין בית בובות צבעוני. ככל שהילד עובר תהליכי התבגרות ועקרון המציאות גובר, הצבעים נעשים דהויים יותר, ולקראת הסוף כשהעיר מופצצת הצבעים כמעט מאבדים מחיותם כללית.

שיא השיחרור מגיע כמובן עם תלייתה של אמו בכיכר העיר על בוגדנותה בערכים הנאציים. אגב מדובר בסצינה יפיפיה ומרגשת בשל שני אלמנטים. האחד, הנעליים המרקדות של אמו הן מוטיב חוזר בסרט. הן מציינות (עם הריקוד בכלל) ככוח חיים וסובלנות. כשהילד מזהה רק את נעלי אמו התלויה ומחבקן הלב נקרע יחד איתו. שנית, הבתים מסביב מצויירים כך שעליות הגג נראות כעיניים צופיות אל הכיכר. הצילום מעביר אותנו מ"זוג עיניים" ל"זוג עיניים" בשתיקה. היופי הוא שמגוון אפשרויות פרשניות נחשפות כאן: השתיקה מול הרוע? האשמה של הצופים מן הצד? או שמא השתתפות העולם מסביב בצערו של הילד שאיבד את אמו? או שאין דרך להסתיר את המציאות בסופו של דבר? הפתיחות הפרשנית הזו היא היא הכוח של הסצינה.

בנוסף, השימוש בdepth of field בחלק הראשון של הסרט יוצר העצמה של הפנטסיה מחד, וניתוק של הדמות מהמציאות סביבה. בצילומי הבית, ובמיוחד בפגישה עם הנערה היהודיה, כמעט ואין שימוש בזה. הדבר מדגיש את עקרון המציאות מול עקרון הפנטסיה.

חוות דעתי

את הסרט עוטפים שני שירים. בתחילת הסרט אנחנו רואים תמונות של הערצה להיטלר וברקע שומעים את הביטלס שרים "אני רוצה לאחוז בידך" מה שכמובן משווה את הערצה לדיקטטורים והערצת כוכבי פופ (לי בראש מיד קפץ "it's Britney bitch"). הדבר מיד ממסגר את ראיית העולם הפאשיסטית כשיטחית וילדותית. ובסוף אנחנו שומעים את Heroes של דיוויד בואי,ובהקשר של הסיפור ברור באילו גיבורים מדובר.

אהבתי מאד את הסרט (בימוי, משחק,עריכה,סינמטוגרפיה), נהניתי מאד מהסרט….. Herr Shtigliz out

אולי תרצו גם לקרוא:

פנים רבות לאמת


פנים רבות לאמת הוא סרט טוב, ואפילו יותר מזה. יש בו משחק משובח ואפקטיביות של בניית דמויות והמתח ביניהן. אבל סרט שבתחילתו מציב את שאלת המתחים הגזעיים בארה"ב ושם במרכז את הגותו של פרנץ פנון על האלימות ולא עושה עם זה כלום הוא גם מאכזב במידה רבה. אז ללכת?…..בטח, אבל לא לצפות ליותר מדי מהרמה התמטית.


⭐⭐⭐⭐

העלילה

עלילת הסרט סובבת סביב היחסים שבין לוס (קלווין הריסון ג'וניור) ובין מורתו להיסטוריה ואזרחות הרייט וילסון ( אוקטביה ספנסר האהובה עלי) ולא לחינם המתח ביניהם הוא המתח בין שתי הדמויות השחורות, המתח הוא בשאלת מהן אופני ההתנגדות של שחורים בארה"ב.

לוס הוא נער שאומץ בהיותו בן 10 מאיזור המלחמה באריתריאה על-ידי שני אמריקאים ליברלים-דמוקרטים (נעמי וואטס מצויינית) וטים רות' מצויין (גם הוא). בהדרכת הוריו כמו גם המערכת החינוכית מסביב, לוס נבנה להיות המנהיג השחור שהלבנים-ליברלים באמריקה היו רוצים לראות ולשמוע (דמיינו את אובמה על נוכחותו ויכולותיו המילוליות כנער מתבגר).ואכן, לוס ממלא את הציפיות ממנו והופך לתלמיד למופת ולמנהיג חברתי, אבל תוך כדי המתח שנבנה סביבו וסביב מורתו אנו מתחילים להעלות סימני שאלה לגביו ולגבי מניעיו.

לוס מגיש למורה עבודה על פרנץ פנון, שידוע כהוגה פוסט-קולוניאלי העוסק גם בשאלת האלימות. על סמך זה שצעיר שחור מבטיח כותב על פנון מחליטה המורה לבדוק את הלוקר שלו, שם היא מוצאת זיקוקים לא חוקיים. ומרגע זה והלאה הצופים זוכים להתערער באמונם בכל צד, כמו שם הסרט "פנים רבות לאמת". האם היא מתנכלת לו? ולמה? האם הוא מתנכל לה ולמה? האם הוא באמת איש מפשר ומכיל או שמא מאחורי כל אובמה מסתתר לו איש שחור זועם? ( וכולם יודעים כמה כולם צריכים לפחד משחורים זועמים!! על מה בדיוק הם זועמים? ואי אפשר להתנגד בלי זעם? ובעיקר לא בין שתיים לארבע אחר הצהריים?)

בסוף הסרט אנחנו כבר מבינים שהמורה אכן "מחפשת אותו" אבל רק משום שהיא מבינה שיכולותיו הן מצרח שהשחורים אינם יכולים לוותר עליו בכזו קלות. במובן מסויים היא מייצגת את גישת האין ברירה צריך להשיג מה שאפשר להשיג במסגרת הקיימת, מבלי להפחיד יותר מדי את הלבנים. בעוד ברור שהוא אכן התנכל לה, אבל למה ומה הוא באמת השיג בזה?

כאן אנחנו מגיעים לבעיה שיש לי עם הסרט הטוב הזה.

קדימון לפנים רבות לאמת

חוות דעתי

ברגע שסרט מציב את שאלת האלימות של פנון ישנה ציפייה שיהא איזשהו דיון בשאלות כמו האם אלימות היא התנגדות לגיטימית? ואם כן, אז על אילו סוגים של אלימות אנחנו מדברים? מהי אלימות "פנונית" אם המדוכא אינו נקי מלכתחילה מהמדכא? ומה כל זה אומר בהקשר של אמריקה?

אני מבין שסרט הוא קודם כל סרט, ולא דיון בפילוסופיה חברתית ופוליטית, אבל בעיני זה בלתי אפשרי לשים את הנקודה באמצע ולמעשה לא לעשות איתה כלום. למשל הסרט "תברח" מצליח, ואולי אפילו תואם יותר את פנון על האלימות, כאשר המסר שעולה מהסרט שמהסבך הזה יש לברוח! בנוסף הוא גם מצליח מטאפורית לתאר את יחסי האלימות העוטפת של המעמד הלבן הליברלי טוב יותר ובאופן מורכב יותר מזוג ההורים של לוס. בעיקר משום שכאן תשומת הלב המרכזית היא היחסים בין לוס והמורה (כזכור, מורה להיסטוריה ואזרחות).

האלימות שלוס מציע נתפסת כילדותית ומגוכחת כאשר היא שריפת חדרה של המורה.בכך הוא נתפס כנוקם במורה ש"הלשינה" עליו להוריו. הילדותיות שבאלימות המוצעת על-ידי לוס מודגשת עוד יותר כשהמורה אינה "רובוט מבצע פקודות" של התרבות הלבנה. ההיפך דווקא היא זוכה לסצנה בה היא מבטאת באופן מפורש השקפת עולם לגבי היותה אשה שחורה בעולם גברי ולבן. נוסיף לזה שמלכתחילה היא מתוארת כמורה שרואה בפעולותיה שליחות לשינוי חברתי, היא סוכנת לשינוי במלוא מובן המלה.

קשה לי להתעלם מהפוטנציאל שהיה בהתנגשות משולשת בין לוס "פנוני", דמותו של דשון (הייצוג הקלאסי של שחורים אלימים ומסוממים) והמורה,על הרב-קיווניות של האלימויות השונות האפשריות לכולם ביחד וכל אחד לחוד. זה מהלך עלילתי שלחלוטין לא נבדק, אבל הוא שם.

מבחינתי בסופו של דבר ניתקו את מתח היחסים מהרמה ההגותית והחברתית, והשאירו רק את היחסים המתוחים בין המורה והתלמיד. קצת הרגיש לי כמו false advertising ! ועל הדרך גם פספסו הזדמנות לתת לצופה חווייה אמיתית בשאלת הלגיטימיות של אלימות במאבקים חברתיים היסטוריים. כמו בסרט "תברח" גם כאן יש שימוש בז'אנרים של מתח ואימה כדי לדבר על יחסים בין הגזעים בארה"ב אבל בעיני כאן זה כמעט ולא נחקר כלל.

הקשיבו לפודקאסט מעניין תמיד, כאן על פנון ושאלת האלימות

אולי תרצו גם לקרוא:

סיכום העשור


אז כולם מסכמים את העשור הקולנועי שהיה…..ומה אני? עז? לא! אז הנה הסיכום שלי של הסרטים שהכי השאירו עלי חותם בעשור שעבר. מבחינתי רשימות כאלה יש להן מטרה אחת- חשיפה מהירה לדברים שאולי פיספסנו. אז אם אהבתם או לא או שפיספסתם…..שתפו מה שבראש שלכם


מנועים קדושים
פוסטר הסרט מנועים קדושים

1

⭐⭐⭐⭐⭐

מנועים קדושים

חוויה קולנועית שלא יוצאת מהראש,שיר אהבה לקולנוע ולהיסטוריה הקולנועית תוך כדי עיסוק אכן בשאלות של משמעות הקיום האנושי דרך פרספקטיבה אכסיסטנציאליסטית.

אנחנו עוקבים אחר שחקן העובר במהלך היום ממקום למקום בפריס, ומתפקיד לתפקיד. הלימוזינה היא הספינה השטה על פני הזמן העובר כמו קולא'ז שלא נראה תחילה כיצד הוא מתארגן לכדי איזושהי משמעות, וזו בדיוק הנקודה והחוויה שהסרט מבקש להעביר אותנו.

המעברים הם גם קולנועיים: מז'אנר לז'אנר מתקופה היסטורית אחת לחברתה, וכמובן בחינת הזהות האנושית כתלויית תפקיד אותו אנחנו משחקים


2

⭐⭐⭐⭐⭐

עץ האגס הפראי

סיפור קטן ופשוט על גבר צעיר החוזר לכפר הולדתו, ושחולם יום אחד להיות סופר. יחסיו עם משפחתו ואהובתו, יחסיו עם עברו ויחסיו עם עולם הספרות והאומנות.

מעט מאד סרטים מסוגלים ליצור סצנה של הליכה אל הכפר של כמעט עשרים דקות, תוך כדי דיון פילוסופי תיאולוגי, ולהיות מעניין גם קיצבית וגם ויזואלית.

סרט שיוצאים ממנו עם אופטימיות לגבי הקיום האנושי בלי לעוור עצמינו לגבי הקשיים והמכשולים. כמו בלון חמצן כשקשה לנשום!


פוסטר הסרט עץ האגס הפראי
עץ האגס הפראי
פוסטר הסרט מלון בודפשט
מלון גרנד בודפשט

3

⭐⭐⭐⭐⭐

מלון גרנד בודפשט

שיר קינה לתרבות האירופית, על צדדיה הטובים והרעים. על גזענותה, על חמדנותה, על האמונה שלה בקידמה כאשר היא מבטאת את שיאה, ועל היותה לבנה ונוצרית עד העצם.

יש שאוהבים את הסגנון של אנדרסון ויש השונאים אותו, אבל אף אחד לא יכול לטעות כשהוא רואה סרט של אנדרסון. ברגעים פחות טובים הסגנון של היוצר יכול להיראות כשטיק ותו לאו, אבל כאן יש מיצוי מבריק של הנושא עם כל מרכיבי הסגנון של אנדרסון.

אם לא ברור אני שייך לאוהביו!


4

⭐⭐⭐⭐⭐

רק אלוהים סולח

סרט תיאולוגי תחת סיפור מתח על משפחה, פשע, חטא ומעל הכל שאלת הסליחה, האם היא באמת אפשרית לחיה האנושית?

קשה למצוא סרטים שמדברים יותר בצבעים וצלילים מאשר מילים, וקל יהיה ליפול לתחושה שמדובר על אסטתיקה הגוברת על התוכן, אבל לא במקרה הזה: הסרט עוסק במגבלות המצב האנושי ומכאן הצבעים והמוסיקה מייצרים עולם שהוא מעבר להבנת הדמויות, הנשארות ברמת העלילה.

סרט שמכה בך ולא נותן מנוח, לא סרט להנאה במובן הבידורי של המלה.


פוסטר הסרט רק אלוהים סולח
רק אלוהים סולח
פוסטר הסרט וויפלאש
וויפלאש

5

⭐⭐⭐⭐⭐

וויפלאש

סיפור התבגרות קלאסי שבזכות האופן שבו המוסיקה נחתכת אל עריכת הסרט, והמקצב המשחקי, גורם לו להופיע ברשימה שלי של עשרת הסרטים הטובים של העשור.

גם מי שלא אוהב ג'אז, או מעולם לא חשב להקשיב לתופים כסט רגשי, מפה נפשית, יהנה מאופן הביצועים פה. בימוי, עריכה, צילום והכל מלווה במשחק טוב.


6

⭐⭐⭐⭐⭐

אור ירח

דרמת התבגרות ענוגה העוסקת ביציאה מהארון בתוך קונטקסט של מיעוט השחור באמריקה. הקונטקסט החברתי כאן יכל בקלות ליפול אל ייצוגים סטריאוטיפיים של הקהילה האפרו-אמריקאית כענייה, מסוממת והומופובית, אך הסרט מצליח לא ליפול לאף אחת מהסכנות הללו.

בפיוטיות רבה אנו עוקבים אחר שלוש תקופות בחיי הדמות המרכזית. השימוש בפלטת צבעים לאיפיון דמויות, מצבים נפשיים, ורקע חברתי הוא אחד המבריקים שראיתי.

סצנת הנגיעה בין שני הגברים דרך חול הים, חוזר אחורה אל תקופה בה בהוליווד לא יכולת לגעת במיניות אלא בדרך עקיפה. השימוש פה הוא גם הצבעה על המצב ביחס למגע מיני הומוסקסואלי אבל גם מדגיש את הדיכוי הכפול שהגיבור חי בו.


פוסטר הסרט אור ירח
אור ירח
פוסטר הסרט רומא
רומא

7

⭐⭐⭐⭐⭐

רומא

איזון מושלם בין בדיקת יחסים חברתיים ונוסטלגיה אל ילדות. אמנם רומא היא השכונה בה מתרחשת העלילה אבל היא גם קוטב אסטתי ותרבותי.

תנועת המצלמה, הצילום בשחור ולבן, והאפיות של הפריימים, מעניקים משקל לסיפור הקטן והאנושי של העוני. זה אמנם לא הניאו-ריאליזם האיטלקי, אבל הוא שם כקוטב התייחסות. בעיני זה גם סרט מאד נשי.

אם יש אופציה לראות על מסך גדול, דווקא אז האינטימיות שלו גוברת בעיני.


8

⭐⭐⭐⭐⭐

חיית לילה

תחת סיפור על תקשורת ורדיפת סנסציות, הסרט כולו הוא ביקורת אכזרית נגד הקאפיטליזם כשיטת אירגון חברתי-כלכלי.

יש פה קצב, יש פה מתח, יש פה הכל ובסופו של דבר אתה תצא מהסרט עם כאב בטן רציני ורצוי. שלב ראשון לליבטריאן המתחיל.

וכמובן ג'ייק


פוסטר הסרט חיית לילה
חיית לילה
פוסטר הסרט הג'וקר
הג'וקר

9

⭐⭐⭐⭐⭐

הג'וקר

אולי הסרט המרכזי ברשימה שלי שיוצר חתונה מעולה בין בלוקבאסטר וקולנוע איכותי. אין לי אלא לחזור על מה שכבר כתבתי:

הג'וקר אינו סרט קומיקס או גיבורי על, אלא דרמה חברתית\פסיכולוגית מעולה. אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פסיכולוגיים לפעולה, והנה מגיע סרט שיוצר איזון בין מניעים פסיכולוגיים וחברתיים מערכתיים כדי ליצור ביקורת חברתית. סרט אינדי בלבוש של בלוקבאסטר. מופע משחקי מעולה של חואקין פיניקס, וריפרורים קולנועיים שחורגים מהמקובל בז'אנר. לכו לראות!!


10

⭐⭐⭐⭐⭐

מילים נרדפות

סרט על חוסר האפשרות וההכרח לברוח מזהויות, וכל מה שמגיע עם החבילה. אבל הסרט מצליח להיות רגיש וקטן, מצחיק וכמעט בומבסטי בנסיון ליצור משהו אחר, שהוא לא פה ולא שם, כפי שצריך להיות כאשר אתה נקרע בין זהויות.

וכמו שמו הסרט הוא על בית הכלא שמאפשר לנו להיות מי שאנחנו, השפה. ומילון המילים הנרדפות רודף אותנו ואחרינו עד כדי ייאוש ועד כדי תקווה.


פוסטר הסרט מילים נרדפות
מילים נרדפות

חלק מסרטים נוספים שהיו יכולים להיות ברשימה

פוסטר הסרט פטרסון
פטרסון
פוסטר הסרט שאטר איילנד
שאטר איילנד
פוסטר הסרט דרייב
דרייב
פוסטר הסרט פרזיטים
פרזיטים
פוסטר הסרט תברח
תברח
פוסטר הסרט עץ החיים
עץ החיים
פוסטר הסרט אמא!
אמא!
פוסטר הסרט יחי הקיסר
יחי הקיסר

אולי תרצו גם לקרוא:

פרזיטים- זה יגמר בדם


פרזיטים הוא חויה קולנועית מענגת משום שבלי לראות את מאמץ העשייה הוא מצליח להיות כל כך הרבה דברים ולהישאר גם חוויה קלילה שמסוגלת לתקשר בכל הרמות. מסאטירה חברתית לאימה ,דרמה משפחתית לעוד מסמר בתהלוכת הנצחון של הקאפיטליזם. לכו, תרוצו, קחו קורקינטים רק תנו לעצמכם מתנה לעוד חג שהקאפיטליזם הצמיא רק עבורכם!!!


עלילה

אם מסתכלים על הסרט רק מפרספקטיבה עלילתית ניתן לחשוב שמדובר על סרט ניאו ליברלי העוקב אחרי העניים הפרזיטים, המניפולטיביים והאלימים, המוצצים את לשד דמם ואמונם של משפחות עשירות שרק רוצות לעשות טוב לכולם.

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים משפחה ענייה בת ארבעה נפשות, כולן מובטלות. הם גרים בדירת חצי מרתף עם רצועת חלון הפונה לרחוב מלוכלך ומסריח. הם כל כך עניים שכאשר עושים הדברת חרקים ברחוב הם משאירים את החלונות פתוחים כדי לקבל הדברה חינמית מתנת…..הערייה. הם גונבים וואיפאיי מכל מיני שכנים ומקפלים קרטונים לאיזושהי חברת פיצות כדי לעשות מעט כסף.

בן המשפחה מקבל הצעה ללמד אנגלית נערה מבית עשיר (כי גם עם חינוך ותעודות אם אינך מקושר אתה לא באמת קיים) והוא לוקח את העבודה.המשפחות העשירות גרות בראש ההר כאשר העניות גרות כמובן בתחתית. המשפחה העשירה גרה בבית רחב ידיים ויפיפה עם גינה גדולה, והכל סופר מודרניסטי.ה"מערביות" שלה באה לידי ביטוי לא רק בבית ועיצובו אלא גם בכך שהם לומדים אנגלית ונותנים שמות אמריקאיים לעצמם ובעיקר לעובדים שלהם.

הבן מזהה את האפשרות להחליף את כל העובדים של המשפחה העשירה בבני משפחתו, ואכן תוך חצי מהסרט הפרוייקט הפרזיטי מתממש, כאשר הז'אנר המרכזי הוא סאטירה חברתית מעולה ומצחיקה. אך בלי תפרים נראים לעין שלב המימוש של התוכנית הוא גם השלב שבו הסרט עובר מטאמורפוזה למעין סרט אימה מיתית עם שטפון רציני.

ביום השיטפון, המשפחה העשירה יוצאת לקאמפינג, והמשפחה הענייה שלנו מחליטה להשתלט להם לחלוטין על הבית המפואר. מסתבר שמנהלת הבית הקודמת אחסנה במרתף את בעלה ורק ככה הם מסוגלים לשרוד. ברגע זה מתחילה מלחמת חורמה בין המשפחות העניות מי יזכה להיות הפרזיט של העשירים. לא נלאה בפרטים רק נאמר שבסופו של דבר המשפחה הענייה שלנו מצליחה אך מסתירה את מעשיה. ולבסוף הקרצ'נדו הוא במסיבת יום-הולדת של מרחץ דמים בו האב העני דוקר את האב העשיר ומסתתר במרתף ומחכה למשפחה העשירה הבאה.

העלילה קשה מאד לסיכום,ובמובן מסויים עשיתי לה עוול, אבל מקווה שאת החוט המרכזי העברתי כראוי. מה שחשוב לדעתי לראות הוא שאם נסתכל רק על רמת העלילה, ונתעלם מהמבע הקולנועי המלא, אפשר לחשוב שפרזיטים הוא סרט המגנה את החמדנות של העניים, את המניפולציות והאלימות שלהם. אבל זה לא המקרה.

יחסים בין עשירים ועניים

עשירים

המשפחה העשירה לא מאופיינת דרך חמדנות או רשע אלא דרך העיוורון. כמי שחיים בבית זכוכית המשקיף על הכל מלמעלה הם אינם רואים דבר. לא רק שאינם רואים את האופן שבו העניים מתמרנים אותם אלא ובעיקר הם אינם רואים מהי המציאות שסביבם, ומה בדיוק מאפשר להם לחיות את חייהם. לעולם הם לא ירדו למטה לבדוק מה קורה: מתחת למיטה, בתחתית הבית, ובאופן ממשי וסימבולי בתחתית ההר שם גרים העניים.

הדבר הזה בא במיוחד לידי ביטוי בבואו של המבול. בעוד המבול יוצר מהעניים פליטים מביתם, המוצפים במי ביוב, המשפחה העשירה רואה במבול "אסון" שהרס לבנם את מסיבת יום ההולדת בקאמפינג. הפריבילגיה להיות עיוור היא גם מה שמוביל אותם לשיפוטי ערך כלפי העניים, כלפי הריח הייחודי שיש לעניים. ההר, שהופך למשל על היחסים בין המעמדות, גורם לכך שהם כבר לעולם לא יבדקו את היסודות של הבית שלהם ושל החברה בה הם חיים.

אולי גם ניתן להסתכל על החיים המערביים-אמריקאיים שלהם כעוד סימון של עיוורונם לתרבותם שלהם. כמו שאמרנו הם מכנים את עובדיהם בשמות אנגליים (קווין וג'סיקה) בבית שומעים אופרה ואולי הכי חשוב זו האובססיה של הילד הקטן עם האינדיאנים. כלומר האמריקניות מסומנת על-ידי רצח העם שלה.

בהדגשת העיוורון, ובהסרת החמדנות והרוע, מאיפיון דמותם של העשירים, לצד בניית ההר כמשל ליחסים בין המעמדות, הסרט ממקד את תשומת ליבנו לא בדמויות האינדיווידואליות אלא במרקם היחסים עצמו. העיוורון אינו נובע מרוע אלא מתוך המערכת בה הם פועלים.

עניים

כמו העשירים גם העניים הם תוצר של המערכת הקאפיטליסטית שבה הם מחוייבים לפעול. בחצי הראשון של הסרט ההישרדות גורמת להם להפעיל מניפולציות ולנצל כמה שאפשר את המערכת שמתעללת בהם, בחצי השני של הסרט נוספת עוד פרספקטיבה של הישרדות שאינה קיימת עבור העשירים: מלחמת הישרדות מול העניים האחרים לא יוצרת סולידריות אלא מאבק בתוך שדה היררכי. כלומר, ההישרדות של המשפחה שלנו תלויה בתקווה לצאת ממעגל העוני, ויציאה זו תלויה באבחנה שאנחנו לא אמורים להיות עניים כמו שאר העניים.

לכן אנחנו זוכים לראות את המשפחה שלנו, שהיא מאד ענייה, עדיין מסתכלת מלמעלה על המשפחה הענייה השניה שגרה במרתף. אנחנו לפחות בחצי מרתף, לא כמוהם. מה שמבחוץ נראה כמגוחך, נתפס כמנוע תקווה בתוך מלחמת ההישרדות שלהם. הדבר הזה בא לידי ביטוי באנלוגיה שנוצרת בין ארבעת פאנלים של החלונות בבית של העשירים עם ארבעת החלונות של המשפחה העניה. המעברים בפאנים של המצלמה אמנם גם מגכיחים את ההשוואה אבל גם מבדילים אותם מהעניים יותר, אלה שאפילו חלון אין להם.

סינמטוגרפיה

הסרט מרהיב מבחינת המבע הקולנועי שלו. הכל מחושב בקפידה, כל תנועת מצלמה כל שימוש באור וחושך, אבל מבלי להסיח את הדעת ממה שקורה במישור הסיפורי.

תנועת המצלמה המרכזית היא טילטינג מלמעלה למטה וההיפך, כלומר תנועת המצלמה מתארת גם היא את נושא היחסים החברתיים, אך מוסיפה עליו נדבכים חשובים. למשל היא יוצרת אנלוגיות בין המשפחות על ידי מעבר בין החלון הענקי של הבית העשיר אשר תוך כדי תנועה מטה מתחלף בחלון המשפחה הענייה הצופה אל הרחוב המלוכלך שם מישהו משתין ממש לפני דירתם.

המעבר האיטי מעלה ומטה גם מדגיש את המרחק הרב בין המעמדות , הרחבה זו באה לידי ביטוי במשחקי אור וצל או חושך. דבר נוסף הוא הפרספקטיבה של הצילום: כאשר העניים עולים במעלה הגבעה הם מצולמים בעיקר מאחורה ונחשפים לאט לאט לאור השמש. ככה גם הצופה זוכה ליציאה מהחושך אל האור, מהצפיפות אל מרחב המאפשר נשימה.

סצנה קריטית החוצה את הסרט לשניים היא סצנת המבול. בשלב מסויים עוברים לצלם את הרחוב העני ממעל, כל האנשים העניים הבורחים למצוא מחסה נראים קטנים וחסרי עונים מול עוצמת המכה. לי בראש עבר תיבת נוח, ואכן הסיקוונס הזה מקבל נופך מיתי. ואז כשהעשירים מתלוננים על הרס יום ההולדת של הבן, הניתוק האנושי שלהם, העיוורון שלהם מודגש יותר.

סצנת הסיום

סצנת הסיום חותכת כל טיפת תקווה שאולי עוד נשאנו כצופים. אשליית המוביליות החברתית של הבן, שמאמין שהוא יעבוד קשה ויקנה את הבית העשיר, ובכך ישחרר את אביו, מנופצת בשני אופנים: קודם כל, האבן שקיבל מחברו וסימנה עבורו את התקווה להגיע גבוהה היא זו שכמעט הורגת אותו. ובאופן סימלי שמה שמוכרים לנו הן אשליות ולא תקווה שיש לה סיכוי במבנה החברתי הכלכלי הקיים. ושנית,בחזרה נוספת של תנועת המצלמה הצוללת מטה שוב את דירת החצי מרתף של המשפחה.

באופן זה מעמיד הסרט אמירה ברורה למדי: האשליות שהקאפיטליזם מוכר לנו לא רק שאינן עוזרות לנו כחברה אלא פוגעות בנו. מה שכן נדרש מאיתנו זה שני דברים: לצאת מהעיוורון המובנה שלנו וסולידריות חברתית.


אולי תרצו גם לקרוא:

סקין


הסרט סקין הוא סרט טוב, מצולם ומשוחק מצויין, אבל יש אכזבה כאשר אתה רואה פחות או יותר מה שציפית לראות כשאתה באולם הקולנוע. בשבילי הבעיות בסרט מאד מודגשות כאשר ההשוואות האסוציאטיביות הן סרטים כמו היסטוריה אמריקאית X ותברח. ללכת לראות? כן, חשוב ומהנה. אבל לא בשורה הראשונה של סרטים הנוגעים בנושאים המדוברים


העלילה

הסרט "סקין" עוקב אחר תהליך "חזרתו בתשובה" של בריאן וידנר (ומשוחק מצויין על ידי ג'יימי בל) מניאו נאצי גלוח ראש השייך לקבוצת עליונות לבנה בארה"ב. דרכו ל"גאולה" עוברת בהתאהבות בג'ולי פרייס ( משוחקת נהדר על ידי דניאל מקדונלד ששיחקה גם בסידרה לא ייאמן שכתבתי עליה), אם לשלושה ילדים שכבר עברה התנהרות מעולם העליונות הלבנה הניאו נאצית. התהליך מסתיים בניקוי עורו מכל הקעקועים הנאציים שעטפו את גופו ופניו של בריאן. הסרת הקעקועים הכואבת מסמלת את כאב התהליך של פרידתו מהעולם המוכר לו.

סיפורי גאולה יכולים בקלות רבה להפוך לסיפור דידקטי, שלדעתי לעולם אינו אפקטיבי, וכאן הסרט מצליח שלא להיות דידקטי וטרחן לגבי שאלות של טוב ורע.תהליך ההתנתקות שלו הוא חברתי ופסיכולוגי, ובמובן זה הניתוק האידיאולוגי הוא רק נגזרת של היבטים אלה.

מבחינה חברתית האנלוגיה בין בריאן וצעיר חדש המצטרף ל"משפחה", אנחנו מגלים שבריאן,ודרכו אחרים, לא נולדו ניאו נאצים, אלא שמדובר על ילדים שנזנחו מסיבות שונות על ידי משפחתם והחברה מסביבם, וה"משפחה" הניאו נאצית אוספת אותם ומעניקה להם "משפחה" ו"חברה" מקבלת.מבחינה זו אימוץ האידיאולוגיה הוא תוצר נלווה לתחושת השייכות המשפחתית.

מבחינה פסיכולוגית אותם ילדים מקבלים "משפחה" אלטרנטיבית, אמא ואבא. כך גם היציאה נגד המשפחה וערכיה כרוכה ביציאה פסיכולוגית נגד האמא והאבא.ה"ילדים" קוראים להם "אמא" ו"אבא" ומתפקדים אל מול ההורים כמו שהיינו מצפים מאחים בתא משפחתי.

קדימון לסקין

סינמטוגרפיה

אחד ההיבטים החזקים של הסרט ( מלבד המשחק ) היא הסינמטוגרפיה, רואים מחשבה ויזואלית שמתחברת לאספקטים ורבדים שונים בסרט ןבעיקר למה שעובר על הדמות הראשית.

השימוש בפלטת צבעים קרים ( בין גוונים של כחולים וירוקים ) הנשברים מדי פעם באדומים וצהובים, מתקשר עם העולם הקר והמנוכר של ה"משפחה", אבל גם של אלימות עצורה שרק מחפשת להתפרץ.

מצלמה שעוברת מקירבה אינטימית לדמויות לריחוק כאילו ממבט ציפור המאפשר לנו גם לסמן את הריחוק שהדמות חשה אבל גם את היכולת שלנו לראות את הסיפור גם מקרוב וגם מרחוק.

כך גם השימוש בחיתוכים לפעמים מהירים ולפעמים איטיים, המדגישים או את הלך רוחה של הדמות או התפתחות בעלילה. הניואנסים האלה מתפקדים בהתאמה לחוסר הדידקתיות בבניית הדמויות והתקדמות העלילה.

חוות דעתי

יש לי כמה בעיות עם הסרט ושתיים במיוחד:

ראשית, כשאומרים לי שיש סרט על המתח הבין גזעי באמריקה הקלישאה תלך אל מה שנקרא "וויט טראש" או "רד-נק" כנראה מהדרום, מלא קעקועים ועני. בניגוד לסרט "תברח",למשל, שם הגזענות באה לידי ביטוי בזוג לבן ליברלי שהצביע "אובמה". לא רק זה, אלא שבאופן סימבולי הזוג הליברלי משתלט על הגוף והנפש השחורה (האמא פסיכיאטרית והאבא מנתח, כל אחד משתלט על תחומו בשיתוף פעולה טוטאלי המאיים לעכל את כל הקיום השחור), עד כדי כך שכל מה שנשאר היא צעקת הזוועה "תברח!" כלומר, יכולתי לדמיין מראש על מה ואיך יראה הסרט.

הנקודה השניה ולמעשה החשובה יותר היא שהיציאה מהגזענות כלל אינה כרוכה במפגש והבנת ובקבלת האחר. בריאן נחלץ מה"משפחה" משום שהאשה שהתאהב בה דורשת זו. הדמות השחורה שם רק באופן פונקציונאלי ולא מהותי(גם ב"תברח" הדמויות השחורות הן בסך הכל שם עבור הצרכים של האדם הלבן, כלומר שוב קיומם הוא פונקציונאלי בלבד). כדוגמת נגד נוכל להסתכל על סרט כמו היסטוריה אמריקאית X. שם המפגש עם האחר (השחורים בבית הכלא) הוא הטריגר לשינוי. לא שאני טוען שהוא לא יצא מהגזענות, אלא מהאופן שבו זה מתואר, האחר (יהא זה שחור,יהודי הומו וכו') אינו רלוונטי לדיון הפנים-לבן.מבחינה זו הסרט כמעט מורד בסט הערכים שאותו הוא מבקש לקדם, דידקטית או לא דידקטית, לאחר אין באמת מקום משל עצמו אלא כפונקציה של הקיום הלבן.

אולי תרצו גם לקרוא:

לא ייאמן!?


על ידי הצבת שתי גישות חקירה שונות זו מול זו,גישה "גברית" וגישה "נשית", מצליחה הסידרה "לא ייאמן" להיות פמיניסטית, בלי להיות דידקטית מדי, בלי ליפול לגישות מהותניות ובלי ליצור קטבים חד משמעיים של טוב ורע, ובו זמנית פשוט להיות סידרת פשע משטרתית טובה ואפקטיבית. אז כל הגברים שחושבים שכבר אי אפשר לחיות עם הטרור הפמיניסטי, תעברו הלאה. בואו אנחנו נדבר….


העלילה

למעשה יש לנו שני קווי עלילה שמתאחדים רק בפרק האחרון. עלילה אחת היא סיפור חקירת האונס של מארי אדלר (קייטלין רושל דיוור) על-ידי שני בלשים שמסתיים בהאשמת הקורבן מארי בתלונת שווא. קו העלילה השני מתרכז בחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי בלשיות: גרייס ראסמוסון (טוני קולט) קארן דובל (מריט וובר), כאשר בסוף מסתבר שמדובר על אותו אנס בשני קווי העלילה.

הצבת חקירת אונס אחת מול השניה, כאשר אחת מסתיימת בהאשמת הקורבן והשניה בתפיסת האנס, לא רק מציגה חקירה אחת כרשלנית ושניה כמוצלחת, אלא שהאופן שבו ההצבה הזו מוצגת ברור לנו שבמרכז החקירה המוצלחת עומדות חוויות הנאנסות ואילו החקירה הרשלנית מציבה במרכז את שאלת הידע, כלומר יש ניתוק בין רמת הידע ורמת החוויה הקיומית של הנאנסות. מתוך ההצבה הזו מחולצת בסופו של דבר ביקורת על המערכת המשטרתית והמשפטית על כך שאינה נותנת מענה ראוי לנפגעות אונס ותקיפה מינית, ובו בזמן היא מציגה גרסה אפשרית "פמיניסטית" לחקירה ראויה של הנושא.

הפרק הראשון עוקב אחרי סיפורה של מארי ובעיקר על האופן בו היא הופכת מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא. כבר בהתחלת החקירה אנו נחשפים לניתוק ההקשר הריגשי על ידי המערכת, בו גוף הקורבן הופך לאתר שפשע התבצע בו, כאילו ה"אתר" לא מקושר לבן-אדם. היא אינה אדם מלא אלא אתר פשע שצריך למפות ולקטלג.

אנו חווים עם מארי את האופן הקר והמנוכר שבו מתייחסים אליה תחילה כאתר ובאופן מיידי גם כמי שמיד נחשדת במהימנות. הדרישה לספר שוב ושוב את שחוותה היא אולי כלי חקירתי חשוב, אבל בהקשר שבו הוא נעשה הוא מתקבל כהטלת ספק במהימנות. שאלת מהימנותה של מארי מתחזקת כאשר אימהות האומנה שלה מטילות ספק בסיפורה. דווקא אמה שגם היא עברה תקיפה מינית מטילה ספק במארי משום שהיא אינה מתנהגת כפי שהיא מצפה שקורבן אונס יתנהג.

בתוך פרק אחד מארי עוברת באופן מנוכר מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא, והופכת למצורעת חברתית. שאר הפרקים עוברים לחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי הבלשיות כמה שנים מאוחר יותר ובמקום אחר, כאשר מדי פעם אנחנו זוכים לראות כיצד חייה של מארי נהרסו ריגשית וחברתית בגלל אותה חקירה רשלנית.

כך הנושא המרכזי הופך סגנון החקירה או אופני החקירה השונים בין שתי העלילות, ולא כמו ברוב סיפורי חקירת פשע: מיהו הפושע והעמדתו לדין. כאן הפשע הוא אופי החקירה והדרישה לצדק היא הדרישה לשינוי אופני החקירה. בנוסף הצופה נחשף לנאנסות בגילאים שונים ובעלות תגובות שונות לאונס, כך שגם הציפיות התרבותיות שלנו לגבי אופני התגובה לאירוע הטראומתי זוכות לבחינה.

גישה "נשית" וגישה "גברית"

אמרנו שיש חקירה רשלנית וחקירה טובה, אז למה בכלל לדבר על מיגדר בכלל? משום שלכל אורך הסידרה הדבר עולה, למשל הציון שכ40% מהשוטרים מעורבים באלימות ביתית, אך אינם מפוטרים מהמשטרה. שתי החוקרות מודעות לכך שהן נשים הפועלות בתוך ממסד שהוא גברי בעיקרו, כל קורבנות האונס שנחקרו קודם על-ידי בלשים גברים אבדו כל אמון במשטרה ועוד.

אבל הסידרה עושה מאמץ שלא להפוך לפשטנית בתפיסת המגדר של החוקרים והחוקרות. מהעובדה שהראשונות שמטילות ספק במהימנות מארי הן דווקא אמהות האומנה שלה ועד העובדה שדמותה של הבלשית גרייס ראסמוסון מאמצת המון מאפיינים שלרוב מקושרים לגבריות (מניתוק ריגשי ועד סוג המכונית שהיא נוהגת בה), הכל פועל כנגד תפיסה חדה ופשטנית בין גבריות ונשיות. ההבדל בגישה בין החוקרים והחוקרות הוא הבנת ההקשר הקיומי של חוויה נשית וחוויה גברית. שתי הבלשיות מבינות שלחקור קורבן אונס דורש לתת לחוויות שלהן לבוא לידי ביטוי ורק משם בניית הידע תבוא.

בפרק הראשון, בו אנחנו צופים בחקירה ה"גברית" מארי עוברת מחדר חקירות לבית החולים לחדר חקירות, בכולם התשאול הוא קר ומנוכר, וכך עם כל דרישה לחזור שוב ושוב על פירטי האירוע, מארי מרגישה שמטילים ספק במהימנותה ולאט לאט ורק כדי לסיים עם התשאולים היא מתחילה להטיל ספק בסיפורה היא. לעומת זאת, כשהבלשיות מתשאלות את הקורבנות זה נעשה לרוב במקומות הנוחים לקורבנות (בית, גינה וכו'),וכשהן לחוצות במקום ללחוץ עוד הן מרגיעות אותן ואומרות להן שיקחו את הזמן, שזה יעשה בקצב שנוח להן. אלו הן דוגמאות להבנה שרמת הידע אינה נפרדת מהקשר קיומי מלא.

סיפורי מתח בנויים על פערי מידע שנוצרים מפשע שיצר כאוס בסדר החברתי, וסגירת פערי המידע האלה מחזירים בסופו של דבר את הסדר והצדק לעולם.(סיפורי המתח משחקים עם הפערים הללו בכיוונים שונים: למשל, פערי ידע בין הבלש והצופה או הקורא, או בין הבלש והפושע וכו'. זה יכול להיעשות למטרות שונות) כל אלה עדיין קיימים כאן, כלום במובן זה לא השתנה. מה ששונה כאן הוא ההבנה שלמידע יש הקשר שאינו רק רציונאלי ומדעי, אלה הקשר פסיכולוגי, היסטורי ותרבותי. וכדי להגיע למידע נכון ושלם אי אפשר להתעלם מהיבטים אלה. הדיבור הרציונאלי והמדעי הוא רק אספקט שיקבל את מרכז הבמה אבל רק על בסיס הבנה מלאה יותר של אופני ייצור הידע.

אין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול

בפרק השלישי אחת הקורבנות אומרת שאין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול. המשפט הזה קריטי בהבנת ההבדל בין החקירה ה"נשית" וה"גברית". האופן שבו החוקר מתפקד משליך על האופן שבו יגיב הנחקר. ולכן בסידרה כל הנשים שנחקרו קודם לחקירת הבלשיות הרגישו שהמשטרה לא האמינה להן או שלא לקחה אותן ברצינות. וזה מוביל לתגובות שונות של הנאנסות: אחת כועסת, אחת נסגרת, אחת מתחילה לפקפק בעצמה.

לא ייאמן קדימון

ניואנסים במקום פשטנות

כמו שכבר אמרתי הסידרה מציירת ומתארת ניואנסים ונמנעת מאמירות חדות לגבי נשיות וגבריות, זו גם הסיבה שאין כאן נבלים או רעים מול טובים. גם החוקרים הגברים אינם מוצגים כשובניסטים אלא כחלק ממערכת שממקדת אותם ברמת שאלת האמינות. לכן ברגע שמסתבר לחוקר שהוא פישל הוא מקבל את זה ואפילו שוקל האם הוא צריך להמשיך בתפקידו.

מה שמאפשר לנשים לתשאל באופן נכון ואפקטיבי את קורבנות האונס אינו משהו הקיים בהן מטבען אלא חוויית קיום שבה אירוע אונס (ממשי או פוטנציאלי) נוכח. אולי הדוגמה הקלאסית ביותר (למרות שאינה המקרה הנפוץ במקרי אונס) היא הליכה ברחוב חשוך בלילה. אשה במצב כזה תחשוש מאונס יותר מכל דבר אחר כמו שוד למשל. גבר לעומתה, אם יחשוש, יחשוש משוד. לכן הבלשיות חוזרות ומדגישות את המטרה שלא יהיו עוד נשים מאויימות.

"לא ייאמן" שעדיין צריך לציין את כל זה

שם הסידרה עצמו מכוון אותנו לשאול מה בדיוק לא ייאמן כאן? סיפורי האונס? רשלנות החקירה? שאלת האמונה הדתית שמבדילה בין שתי הבלשיות? או על עצם העובדה שב2019 אנחנו עדיין מתייחסים לפרספקטיבה נשית כחשודה בחוסר מהימנות מראש? שאנחנו עדיין נמצאים בתרבות לא שיוויונית?

יחד עם זאת, אם חושבים על סדרות מתח-בלש, הרי שאולי יש כאן התקדמות: כבר ברור לנו שיכולות להיות שוטרות בלשיות לא פחות טובות מגברים ( "קגני ולייסי" או אוליבייה מ"חוק וסדר"), עכשיו הן גם מוסיפות את חוויית הקיום הנשי שלהן לתפקיד, בלי להתנצל ובעיקר בלי לראות אותו כמכשול. לקראת סוף הסידרה הן דנות קצרות באחוות נשים ומקומה בעבודתן המשותפת, לדעתי זה אלמנט קריטי לעבודה המשותפת שלהן, למרות שהן משאירות את הדבר די פתוח.

אולי תרצו גם לקרוא:

פוסטר של לא ייאמן

לא ייאמן!?

על ידי הצבת שתי גישות חקירה שונות זו מול זו,גישה "גברית" וגישה "נשית", מצליחה הסידרה…

הג'וקר


הג'וקר אינו סרט קומיקס או גיבורי על, אלא דרמה חברתית\פסיכולוגית מעולה. אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פסיכולוגיים לפעולה, והנה מגיע סרט שיוצר איזון בין מניעים פסיכולוגיים וחברתיים מערכתיים כדי ליצור ביקורת חברתית. סרט אינדי בלבוש של בלוקבאסטר. מופע משחקי מעולה של חואקין פיניקס, וריפרורים קולנועיים שחורגים מהמקובל בז'אנר. לכו לראות!!


עולם סרטי הקומיקס וגיבורי העל אינו העולם שלי, ולמעשה שנים רבות נמנעתי ממנו מתוך הסתייגויות שונות, עד שזכיתי לחינוך מחדש בנושא על-ידי אדם שמכיר את העולמות הללו לעומקן, מהספרים ועד הסרטים, סיפורי מקור (origin stories) ועלילות משנה. וכמובן החשיפה לאביר האפל והאופן שבו הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר. למרות שהסרט הנוכחי כמובן נטוע בתוך הקשר של סרטי וספרי הקומוקס, בעיקרו הוא דרמה חברתית-פסיכולוגית שקשורה באופן הדוק לסרטים כמו "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", גם מבחינה תמטית וגם מבחינה אסתטית.

העלילה

עלילת הסרט עוקבת אחרי הטרנספורציה שעוברת על ארתור פלאק, מאדם עם הפרעות נפשיות החי ומטפל באימו. הוא עובד כליצן, אבל זו לא רק עבודתו, הוא רוצה לגרום לאנשים לחייך, עד להפיכתו לג'וקר, סמל הרוע בעולם של באטמן. לכן, מה שהסרט עוסק בו הוא מנגנון ייצור הרוע בעולם. הסרט לא מניח את הטוב והרע ( למשל על-ידי פיצולם לדמות טובה ודמות רעה, או למשל הנחת יסוד שרוע הוא רק אלימות מזויעה) אלא תוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לאופנים השונים בהם הוא מיוצר וזוכה למימוש.

בתרבות המערבית\קפיטליסטית\ליברלית שלנו אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פיכולוגיים אישיים, ונמצאים בדיאטה רצחנית בהסברים מערכתיים,חברתיים,כלכליים ותרבותיים (דבר זה אינו מפתיע, שהרי בכך ניתן לדרוש אחריות ואשמה על הפרט, תוך צימצום תקציבים ומשאבים מבחינת המדינה והמעמדות החזקים, העשירים והבורגנות). הסרט יוצר סינתזה טבעית בין שני הקטבים, ואפילו האופן שבו הסרט מתפתח ישנה עדיפות מסויימת להסברים המערכתיים. פלאק, שזוכה לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים כדי לאפשר לו חיים סבירים באופן מינימלי, מתדרדר אל אותה דמות מייצרת רוע מאותו רגע שבו מפסיקים את התקצוב לטיפול בחולי הנפש. ללא תרופות וללא טיפול פסיכולוגי, ובתוספת איבוד מקום עבודה שגם ככה מתעלל בו, יוצרים את הקרקע המאפשרת לרוע ולאלימות לבוא לידי מימוש. (יחד עם זאת, הייצוג של חולי הנפש כמסכנת את החברה הוא קלאסי ושמרני, ולא באמת מגובה בנתונים. אבל זה נושא שדורש דיון נפרד)

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את ארתור כדמות שרוצה לייצר טוב בעולם, שיש לה חוש צדק טוב יותר מהסביבה שלו ( כאשר הילדים מכים אותו בסצנת הפתיחה, והבוס שלו אומר לו שהיית צריך להחטיף להם חזרה, ארתור אומר שהם רק ילדים), אדם שרוצה גם לבנות קריירה כסטנדאפיסט, ומטפל באימו החולה נפשית.

ואז סדרה של צעדים אלימים מערכתית וחברתית מביאים אותו לשבירה ומהפך אל הפעלת אלימות כלפי אנשים ומערכות. כך שהאלימות הכוללת שמופעלת כלפיו מפעילה מנגנון של אלימות מגיבה. אלימות מערכתית היא הפסקת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי (בגלל קיצוצי תקציבים), קיצוצים בעבודה ולבסוף איבוד מקום העבודה. ומאידך אלימות חברתית-תרבותית באה לידי ביטוי בתקיפתו על-ידי הילדים ועל ידי שלושת היאפים ברכבת התחתית, המסתכלים על מי שעובד כליצן כמי שנחות מהם, אותה תפיסה שבאה לידי ביטוי גם אצל אמו המעריצה את העשירים ומניחה זהות בין עושר ובין מוסריות האדם.

המהפך

הסצנה המרכזית במהפך או בטרנספורמציה היא הסצנה ברכבת התחתית בה ארתור רואה את שלושת היאפים מטרידים\מתקיפים מינית נוסעת. ואז הם תוקפים אותו. שתי היריות הראשונות הן במסגרת הגנה עצמית אינסטינקטיבית, אבל הירייה השלישית היא כבר אקטיבית, הוא מחפש את האדם השלישי ויורה בו מתוך כוונה. המהפך הושלם.

איני יודע אם זה הרפרנס שלי הוא רק אסוציאציה שלי, אבל הסצנה הזו מאד מזכירה לי את הסצנה בנובלה "הזר" של אלבר קאמי. גם שם מרסו, הדמות המרכזית, יורה ירייה נוספת בערבי, ובהקשר של הסיפור זה מתפרש כלקיחת אחריות מול יקום אבסורדי האדיש לקיומו של מרסו. גם כאן יש לנו ירייה נוספת המסמנת שינוי בתפיסה העצמית של הדמות המרכזית. ברגע זה נולד הג'וקר היוצר אנרכיה חברתית על-ידי אלימות, שעתה נתפסת כתגובה לכל האלימויות שהוא חווה.

הקדימון של הג'וקר

אם באופן רגיל יש לנו את הג'וקר ובאטמן כמייצגי קטבים של טוב ורע ( יודע שזה קצת פשטני להציג את זה ככה, אך כמו בלא מעט מקרים ההכללה כן מחזיקה מים) הרי שכאן היחס בין הטוב והרע מופנם אל תוך הטרנספורצמיה של ארתור, אבל כך גם ייצורו של הרוע הופך לתוצר של מערכות חיצוניות, היוצרות חיכוך מזיק עם מצב פנימי.

במובן זה גם המסכה כשלעצמה מתפקדת בכמה רבדים. בעוד לרוב אנחנו נוטים לחשוב על מסכה כמסתירה אמת מסויימת, הרי שכאן ברמה האישית של ארתור היא משקפת את הטרנספורציה שלו ( תחילה כרצון לגרום לאנשים להנות ואחר כך המסכה שמצויירת על הפנים כבר מאיימת), אבל גם את מחיקת ההבדלים המעמדיים והתרבותיים. יציאתו של הג'וקר נתפסת על-ידי החברה כקריאה לצאת כנגד הסדר הקפיטליסטי הקיים. היציאה במסכות ליצן לרחובות מוחקת את המיקום שלך בהיררכיה.

השימוש הנפוץ בסרט בshallow depth of field אינה רק בחירה אסתטית היא גם מה שקורה מבחינת הפער בין ארתור\הג'וקר ובין דמויות המשנה. הסרט נותן את הבמה כולה לטרנספורמציה שלו, לעולם ולאחרים יש תפקיד, אבל הוא רק הרקע המאפשר את הטרנספורמציה. דמויות המשנה לא זוכות לפירוט כי המיקוד בסרט הוא מאד ברור.

פוסטר של דה קילינג ג'וק
פוסטר של נהג מונית
פוסטר של מלך הקומדיה

כמו שכבר אמרתי הסרט מרפרר בעיקר לסוף שנות השיבעים תחילת שנות השמונים ( עם תחילת עליית הניאו-ליברליזם ) ובעיקר לסרטים "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה". זאת לצד הריפרור ליצירות באטמן קודמות. זה נעשה גם באמצעים אסטתיים וגם באמצעים תמטיים. בעלילתו הסרט דומה מאד לעלילה של "נהג מונית", ונסיונו של ארתור להיות סטנדאפיסט ולהופיע בלייט נייט בטלויזה כמובן מזכירה את מלך הקומדיה. לכן השימוש בדה-נירו כה מהותי ומבריק.

דבר נוסף שצריכים להתייחס אליו הוא השאלה האם כל זה אכן התרחש? אלמנטים רבים פה המבנים מציאות מועמדים בספק: אמו שתחילה מספרת לו שהוא בנו של תומס ויין ולכן אחיו של באטמן, נראה שהיא הזתה את כל הסיפור. מה שתחילה נראה כמערכת יחסים רומנטית בין ארתור ושכנתו נראה גם הוא כהזיה שלא שתרחשה ( גם השאלה האם הוא רצח אותה או לא) ,הסצנה האחרונה יכולה להיתפס כאילו הוא הזה הכל תוך כדי אישפוזו. והסיום הפתוח בשאלה הזו מדגים את אשליית הקיום הבטוח שאנו ( או בעצם תרבותנו ) מוכרים לעצמינו. הכל יכול להתמוטט בקלות ואנחנו יכולים למצוא עצמנו מתדרדרים לתהומות שחשבנו שאנחנו בטוחים מהם.

ובכלל יש עוד כל כך הרבה לדון כאן: השימוש המבריק במוסיקה, השימוש באנדרוגניות של מיק ג'אגר ודיוויד בואי שלדעתי שימשו לבניית ארתור כג'וקר הרוקד. השימוש בצבעים חמים וקרים בנקודות משבר עלילתיות ועוד ועוד. הקיצור: לכו ותראו, בין אם אתם ממעריצי הז'אנר או לא.

הקורבן : שירטוט של עמדת הקורבן


הסדרה הקורבן מצליחה בארבעה פרקים לשרטט עבורנו תופעה פסיכולוגית\חברתית. הצופים נלקחים לסיור סביב תופעת הקורבנות תוך כדי שמירה על סיפור מתח קלאסי ואפקטיבי של מציאת הפושע והקתרסיס שבמציאת האמת. אבל אופן העשייה הטלויזיונית ובעיקר המהלך העלילתי מצביע שסיפור המתח הוא רק כלי לעסוק בתופעת הקורבניות עצמה


אנה דין היא אם אבלה על בנה שנרצח כארבע עשרה שנים לפני, על-ידי ילד מעט גדול יותר מבנה. אנה מפרסמת ברשתות החברתיות את שמו וכתובתו של מי שהיא מאמינה שהוא רוצח בנה, קרייג מאיירס (למרות שהוא כבר היה בכלא ושילם את חובו לחברה. דבר זה מעלה כמובן את השאלה האם מערכת המשפט היא כלי נקם או כלי לשיקות חברתי.). מאיירס מותקף ותובע אותה לדין על נסיון רצח ופרסום פרטיו שהובילו לתקיפה.

האם יוצאת למסע הוכחת אשמתו של מאיירס וזה מצידו יוצא למסע להוכיח את חפותו ולשקם את חייו. השאלה שעולה היא כמובן: מיהו הקורבן? אנה או קרייג?

דרמת בית המשפט עוסקת כביכול ברמה זו של שאלות, אבל באופן נקי מרגשנות יתר, נקי מפיתולי עלילה מיותרים, הצופים נחשפים לשאלה מה זאת אומרת להיות בכלל קורבן? מה זה אומר מנקודת התצפית של הדמויות המרכזיות, אך לא פחות מכך, מה זה אומר מבחינת מעגלי החיים שסביבם.כך שהדרמה המשפטית היא רק טריגר לדיון פסיכולוגי-חברתי בשאלת הקורבניות והשלכותיה.

הקורבן

הסידרה מעולה בכל האספקטים של עשייה טלויזיונית ( עלילה, בניית דמויות, משחק, בימוי וכו) אבל מבחינתי המבנה המדוייק של העלילה הוא האספקט החשוב ביותר.

לסידרה ארבעה פרקים. שני הפרקים הראשונים סובבים סביב השאלה מיהו באמת הקורבן בסיפור,אבל תוך כדי העמדת השאלה הזו במרכז אנחנו נחשפים לתיאור של מה זה אומר לתפוס את עמדת הקורבן בחיים. לתפוס אין משמעו שהקורבן רוצה להיות קורבן, או שהוא משחק צינית עם עמדה זו כדי להשיג יתרון אישי או חברתי. אין כאן האשמת הקורבן, אלא מעין תיאור פנומנולוגי של היות קורבן, ומה הן ההשלכות של זה על מציאותו של הקורבן.

ישנו איזשהו עוול שיוצר היעדרות שמארגנת סביבה את כל העולם שננטש מאחור מחדש, כמו חור שחור שמרגע זה קובע הכל וממשמע כל דבר במציאות. כל דמות מתמודדת עם הטראומה באופן שונה ובכך היא גם משרטטת לנו אופציות שונות של קיום קורבני:

דמות האם (הדמות הראשית) הופכת ללוחמת במסע נקמה עבור בנה שנרצח. כל הווייתה משועבדת למאמץ להביא צדק לבנה הנרצח.

מאיירס, הרוצח (מצטער על הספויילר), מתמודד על ידי התעלמות ושיקום חייו כאילו לא היו דברים מעולם. הדחקה מוחלטת מתוך אמונה שניתן לנטרל טראומה ולחיות כאילו אין לה השלכות ומשקל בהווה הנחווה של האדם.

האבא מתמכר לשתייה – גם עולמו מאורגן סביב אותו חור שחור, רק שבריחה היא אופן ההתמודדות שלו עם הטראומה.

האחות הגדולה היא הדמות היחידה שמנסה איכשהו להמשיך בחיים

האב החורג תופס עמדה של מערכת התמיכה באמא

והאח הקטן ( שנולד לאחר שנרצח הבן ) מטפח שינאה כלפי האח הנרצח, מרגיש כלוא ומתוסכל עד שהוא מחולל את קברו.

גם אשתו של מאיירס שתחילה תומכת בהחלטה של שניהם להיכנס לזוגיות בלי לדעת פרטים על עברו של בן הזוג, מתחילה לשאול שאלות, והספקות גורמות לה לארגן את חייה מחדש סביב אותו וואקם: היא עוזבת אותו לטובת בטחון ילדה.

הפרק השלישי הוא נקודת המפנה בעלילה ובהבנת הקורבניות בסידרה. פרק זה חושף בפני כולם את המחיר של תפיסת עמדת הקורבן שתוארה בשני הפרקים הראשונים, וכמובן בעיקר בדמותה של האם. תוך כדי המשפט אנה מנהלת סוג של חקירה בלשית כדי להוכיח שקרייג הוא הרוצח, אך החקירה למעשה מזכה אותו.

זיכוי זה אינו רק מהלך עלילתי ליצירת מתח, אלא "עובדת חפותו" מחייבת את אנה, וכל שאר הדמויות לשהות במקום בו הקורבן הופך למקרבן. שהרי אם קרייג אינו הרוצח, בשל פירסום פרטיו הוא הותקף, כמעט נרצח והפך למצורע חברתי. לפתע, עמדת הקורבן שאנה מילאה בכל הוויתה מועמדת בספק, ומתיקה את מרכז הכובד לעמדת המקרבנת שהיא תפסה שלא מרצון.

האמא מבינה שבנה הקטן מרגיש נטוש וכעוס עד כדי חילול קבר אחיו. היא רואה שהזוגיות העכשוית שלה לפני פיצוץ, כפי שכבר קרה עם בעלה הראשון, ובעיקר היא מתחילה לראות שהיא נטשה את עצמה כאישיות עצמאית מהטראומה.

תהליך השינוי מתחיל בשיחה בינה ובין בעלה, בה היא אומרת לבעלה שיש דברים שאין עליהם מחילה, ובעלה עונה לה שאלה בדיוק הדברים שבהם או ביחס אליהם לסליחה יש משמעות. הסליחה משמעותית מול הבלתי-ניתן לסליחה. כך גם חוסר הסליחה בכל צורותיה היא האלמנט המייסד של עמדת הקורבן כשולט.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

על-ידי הסליחה מסוגל הקורבן לשים נקודה וללכת הלאה מתוך עמדת הקורבן אל עצמיות מלאה ובעלת שליטה בחייו. והסליחה היא ליוצר העוול ודרכו גם לקורבן עצמו על שתפס את עמדת הקורבן ובנה את זהותו הפוסט טראומטית סביב אותה עמדת קורבן.

למעשה יש כאן מנגנון שליטה על-ידי השהיית האני במקום הטראומטי, מתוך כך יש תחושת שליטה. אבל למעשה יש איבוד שליטה והתרוששות של האני. השהיית האני במקום הטראומטי מאפשרת הישרדות אבל לא חיים, הישרדות של תקיעות.

תהליך הבנה זה בא לידי ביטוי באותו מהלך עלילתי שציינתי: העובדה שבפרק השלישי קרייג מזוכה אבל בפרק הרביעי מסתבר שהוא אכן הרוצח. השהייה הפתאומית בעמדת המקרבן, ההבנה שהשהייה בעמדת הקורבן יצרה קורבנות נוספים, כמו בנה והיא עצמה, מאפשרת לאנה להגיע לשלב הסליחה בפרק הרביעי.

חשוב לשים לב שאין כאן נסיון "לתת את הלחי השניה", מעין מוסרנות נוצרית, אלא שרטוט ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של תפיסת עמדת הקורבן. אחד הדברים המרשימים בעיני בסידרה היא החסכנות: חסכנות ברמת הרגש ( בקלות סיפור כזה מאפשר השתפכות ריגשית של הקורבנות, שהיא אולי טבעית אך היא מפריעה לראות את תופעת הקורבניות כתופעה), חסכנות בסמלים ורפרנסים ( סיפורים כאלה בקלות יכולים להיות מצע לסמלים דתיים של קורבן ואשמה, או רפרנסים פילוסופיים כמו העקדה אצל קירקגור וכו'), וחסכנות ברמת פיתולי עלילה.

כרטיס ביקור שני לאדרי אל



כרטיס ביקור שני של הסופר הניו יורקי אדרי אל. הצד העליון


כרטיס ביקור שני של הסופר הניו יורקי אדרי אל. הצד התחתון


כרטיס ביקור לסופר אדרי אל



כרטיס הביקור של הסופר אדרי אל מניו יורק. הצד העליון


כרטיס הביקור של הסופר אדרי אל מניו יורק. הצד התחתון