הסדרה הקורבן מצליחה בארבעה פרקים לשרטט עבורנו תופעה פסיכולוגית\חברתית. הצופים נלקחים לסיור סביב תופעת הקורבנות תוך כדי שמירה על סיפור מתח קלאסי ואפקטיבי של מציאת הפושע והקתרסיס שבמציאת האמת. אבל אופן העשייה הטלויזיונית ובעיקר המהלך העלילתי מצביע שסיפור המתח הוא רק כלי לעסוק בתופעת הקורבניות עצמה


אנה דין היא אם אבלה על בנה שנרצח כארבע עשרה שנים לפני, על-ידי ילד מעט גדול יותר מבנה. אנה מפרסמת ברשתות החברתיות את שמו וכתובתו של מי שהיא מאמינה שהוא רוצח בנה, קרייג מאיירס (למרות שהוא כבר היה בכלא ושילם את חובו לחברה. דבר זה מעלה כמובן את השאלה האם מערכת המשפט היא כלי נקם או כלי לשיקות חברתי.). מאיירס מותקף ותובע אותה לדין על נסיון רצח ופרסום פרטיו שהובילו לתקיפה.

האם יוצאת למסע הוכחת אשמתו של מאיירס וזה מצידו יוצא למסע להוכיח את חפותו ולשקם את חייו. השאלה שעולה היא כמובן: מיהו הקורבן? אנה או קרייג?

דרמת בית המשפט עוסקת כביכול ברמה זו של שאלות, אבל באופן נקי מרגשנות יתר, נקי מפיתולי עלילה מיותרים, הצופים נחשפים לשאלה מה זאת אומרת להיות בכלל קורבן? מה זה אומר מנקודת התצפית של הדמויות המרכזיות, אך לא פחות מכך, מה זה אומר מבחינת מעגלי החיים שסביבם.כך שהדרמה המשפטית היא רק טריגר לדיון פסיכולוגי-חברתי בשאלת הקורבניות והשלכותיה.

הקורבן

הסידרה מעולה בכל האספקטים של עשייה טלויזיונית ( עלילה, בניית דמויות, משחק, בימוי וכו) אבל מבחינתי המבנה המדוייק של העלילה הוא האספקט החשוב ביותר.

לסידרה ארבעה פרקים. שני הפרקים הראשונים סובבים סביב השאלה מיהו באמת הקורבן בסיפור,אבל תוך כדי העמדת השאלה הזו במרכז אנחנו נחשפים לתיאור של מה זה אומר לתפוס את עמדת הקורבן בחיים. לתפוס אין משמעו שהקורבן רוצה להיות קורבן, או שהוא משחק צינית עם עמדה זו כדי להשיג יתרון אישי או חברתי. אין כאן האשמת הקורבן, אלא מעין תיאור פנומנולוגי של היות קורבן, ומה הן ההשלכות של זה על מציאותו של הקורבן.

ישנו איזשהו עוול שיוצר היעדרות שמארגנת סביבה את כל העולם שננטש מאחור מחדש, כמו חור שחור שמרגע זה קובע הכל וממשמע כל דבר במציאות. כל דמות מתמודדת עם הטראומה באופן שונה ובכך היא גם משרטטת לנו אופציות שונות של קיום קורבני:

דמות האם (הדמות הראשית) הופכת ללוחמת במסע נקמה עבור בנה שנרצח. כל הווייתה משועבדת למאמץ להביא צדק לבנה הנרצח.

מאיירס, הרוצח (מצטער על הספויילר), מתמודד על ידי התעלמות ושיקום חייו כאילו לא היו דברים מעולם. הדחקה מוחלטת מתוך אמונה שניתן לנטרל טראומה ולחיות כאילו אין לה השלכות ומשקל בהווה הנחווה של האדם.

האבא מתמכר לשתייה – גם עולמו מאורגן סביב אותו חור שחור, רק שבריחה היא אופן ההתמודדות שלו עם הטראומה.

האחות הגדולה היא הדמות היחידה שמנסה איכשהו להמשיך בחיים

האב החורג תופס עמדה של מערכת התמיכה באמא

והאח הקטן ( שנולד לאחר שנרצח הבן ) מטפח שינאה כלפי האח הנרצח, מרגיש כלוא ומתוסכל עד שהוא מחולל את קברו.

גם אשתו של מאיירס שתחילה תומכת בהחלטה של שניהם להיכנס לזוגיות בלי לדעת פרטים על עברו של בן הזוג, מתחילה לשאול שאלות, והספקות גורמות לה לארגן את חייה מחדש סביב אותו וואקם: היא עוזבת אותו לטובת בטחון ילדה.

הפרק השלישי הוא נקודת המפנה בעלילה ובהבנת הקורבניות בסידרה. פרק זה חושף בפני כולם את המחיר של תפיסת עמדת הקורבן שתוארה בשני הפרקים הראשונים, וכמובן בעיקר בדמותה של האם. תוך כדי המשפט אנה מנהלת סוג של חקירה בלשית כדי להוכיח שקרייג הוא הרוצח, אך החקירה למעשה מזכה אותו.

זיכוי זה אינו רק מהלך עלילתי ליצירת מתח, אלא "עובדת חפותו" מחייבת את אנה, וכל שאר הדמויות לשהות במקום בו הקורבן הופך למקרבן. שהרי אם קרייג אינו הרוצח, בשל פירסום פרטיו הוא הותקף, כמעט נרצח והפך למצורע חברתי. לפתע, עמדת הקורבן שאנה מילאה בכל הוויתה מועמדת בספק, ומתיקה את מרכז הכובד לעמדת המקרבנת שהיא תפסה שלא מרצון.

האמא מבינה שבנה הקטן מרגיש נטוש וכעוס עד כדי חילול קבר אחיו. היא רואה שהזוגיות העכשוית שלה לפני פיצוץ, כפי שכבר קרה עם בעלה הראשון, ובעיקר היא מתחילה לראות שהיא נטשה את עצמה כאישיות עצמאית מהטראומה.

תהליך השינוי מתחיל בשיחה בינה ובין בעלה, בה היא אומרת לבעלה שיש דברים שאין עליהם מחילה, ובעלה עונה לה שאלה בדיוק הדברים שבהם או ביחס אליהם לסליחה יש משמעות. הסליחה משמעותית מול הבלתי-ניתן לסליחה. כך גם חוסר הסליחה בכל צורותיה היא האלמנט המייסד של עמדת הקורבן כשולט.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

הקורבן מקבל שליטה על-ידי חוסר הנכונות לסלוח, אבל משלם על זה מחירים שמקרבנים בתורם אותו ואת סביבתו. כך ההבנה היא קודם כל שלקורבן יש כח ויש שליטה, בניגוד לעובדה שנכפתה עליו היעדרות או חור שחור שאירגן את כל עולמו. הבנת יחסי הכח שהתרחשו תוך כדי תפיסת עמדת הקורבן, גילוי הכח שנוצר מגלים עבור הקורבן גם את הדרך לצאת מעמדת הקורבן.

על-ידי הסליחה מסוגל הקורבן לשים נקודה וללכת הלאה מתוך עמדת הקורבן אל עצמיות מלאה ובעלת שליטה בחייו. והסליחה היא ליוצר העוול ודרכו גם לקורבן עצמו על שתפס את עמדת הקורבן ובנה את זהותו הפוסט טראומטית סביב אותה עמדת קורבן.

למעשה יש כאן מנגנון שליטה על-ידי השהיית האני במקום הטראומטי, מתוך כך יש תחושת שליטה. אבל למעשה יש איבוד שליטה והתרוששות של האני. השהיית האני במקום הטראומטי מאפשרת הישרדות אבל לא חיים, הישרדות של תקיעות.

תהליך הבנה זה בא לידי ביטוי באותו מהלך עלילתי שציינתי: העובדה שבפרק השלישי קרייג מזוכה אבל בפרק הרביעי מסתבר שהוא אכן הרוצח. השהייה הפתאומית בעמדת המקרבן, ההבנה שהשהייה בעמדת הקורבן יצרה קורבנות נוספים, כמו בנה והיא עצמה, מאפשרת לאנה להגיע לשלב הסליחה בפרק הרביעי.

חשוב לשים לב שאין כאן נסיון "לתת את הלחי השניה", מעין מוסרנות נוצרית, אלא שרטוט ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של תפיסת עמדת הקורבן. אחד הדברים המרשימים בעיני בסידרה היא החסכנות: חסכנות ברמת הרגש ( בקלות סיפור כזה מאפשר השתפכות ריגשית של הקורבנות, שהיא אולי טבעית אך היא מפריעה לראות את תופעת הקורבניות כתופעה), חסכנות בסמלים ורפרנסים ( סיפורים כאלה בקלות יכולים להיות מצע לסמלים דתיים של קורבן ואשמה, או רפרנסים פילוסופיים כמו העקדה אצל קירקגור וכו'), וחסכנות ברמת פיתולי עלילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.