לא ייאמן!?
רשת
נטפליקס
בכורה
13.9.19
עונות
1
שפה
אנגלית
פרקים
8
על ידי הצבת שתי גישות חקירה שונות זו מול זו,גישה “גברית” וגישה “נשית”, מצליחה הסידרה “לא ייאמן” להיות פמיניסטית, בלי להיות דידקטית מדי, בלי ליפול לגישות מהותניות ובלי ליצור קטבים חד משמעיים של טוב ורע, ובו זמנית פשוט להיות סידרת פשע משטרתית טובה ואפקטיבית. אז כל הגברים שחושבים שכבר אי אפשר לחיות עם הטרור הפמיניסטי, תעברו הלאה. בואו אנחנו נדבר….
העלילה
למעשה יש לנו שני קווי עלילה שמתאחדים רק בפרק האחרון. עלילה אחת היא סיפור חקירת האונס של מארי אדלר (קייטלין רושל דיוור) על-ידי שני בלשים שמסתיים בהאשמת הקורבן מארי בתלונת שווא. קו העלילה השני מתרכז בחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי בלשיות: גרייס ראסמוסון (טוני קולט) קארן דובל (מריט וובר), כאשר בסוף מסתבר שמדובר על אותו אנס בשני קווי העלילה.
הצבת חקירת אונס אחת מול השניה, כאשר אחת מסתיימת בהאשמת הקורבן והשניה בתפיסת האנס, לא רק מציגה חקירה אחת כרשלנית ושניה כמוצלחת, אלא שהאופן שבו ההצבה הזו מוצגת ברור לנו שבמרכז החקירה המוצלחת עומדות חוויות הנאנסות ואילו החקירה הרשלנית מציבה במרכז את שאלת הידע, כלומר יש ניתוק בין רמת הידע ורמת החוויה הקיומית של הנאנסות. מתוך ההצבה הזו מחולצת בסופו של דבר ביקורת על המערכת המשטרתית והמשפטית על כך שאינה נותנת מענה ראוי לנפגעות אונס ותקיפה מינית, ובו בזמן היא מציגה גרסה אפשרית “פמיניסטית” לחקירה ראויה של הנושא.
הפרק הראשון עוקב אחרי סיפורה של מארי ובעיקר על האופן בו היא הופכת מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא. כבר בהתחלת החקירה אנו נחשפים לניתוק ההקשר הריגשי על ידי המערכת, בו גוף הקורבן הופך לאתר שפשע התבצע בו, כאילו ה”אתר” לא מקושר לבן-אדם. היא אינה אדם מלא אלא אתר פשע שצריך למפות ולקטלג.
אנו חווים עם מארי את האופן הקר והמנוכר שבו מתייחסים אליה תחילה כאתר ובאופן מיידי גם כמי שמיד נחשדת במהימנות. הדרישה לספר שוב ושוב את שחוותה היא אולי כלי חקירתי חשוב, אבל בהקשר שבו הוא נעשה הוא מתקבל כהטלת ספק במהימנות. שאלת מהימנותה של מארי מתחזקת כאשר אימהות האומנה שלה מטילות ספק בסיפורה. דווקא אמה שגם היא עברה תקיפה מינית מטילה ספק במארי משום שהיא אינה מתנהגת כפי שהיא מצפה שקורבן אונס יתנהג.
בתוך פרק אחד מארי עוברת באופן מנוכר מקורבן אונס לנאשמת בתלונת שווא, והופכת למצורעת חברתית. שאר הפרקים עוברים לחקירת מספר מקרי אונס על ידי שתי הבלשיות כמה שנים מאוחר יותר ובמקום אחר, כאשר מדי פעם אנחנו זוכים לראות כיצד חייה של מארי נהרסו ריגשית וחברתית בגלל אותה חקירה רשלנית.
כך הנושא המרכזי הופך סגנון החקירה או אופני החקירה השונים בין שתי העלילות, ולא כמו ברוב סיפורי חקירת פשע: מיהו הפושע והעמדתו לדין. כאן הפשע הוא אופי החקירה והדרישה לצדק היא הדרישה לשינוי אופני החקירה. בנוסף הצופה נחשף לנאנסות בגילאים שונים ובעלות תגובות שונות לאונס, כך שגם הציפיות התרבותיות שלנו לגבי אופני התגובה לאירוע הטראומתי זוכות לבחינה.
גישה “נשית” וגישה “גברית”
אמרנו שיש חקירה רשלנית וחקירה טובה, אז למה בכלל לדבר על מיגדר בכלל? משום שלכל אורך הסידרה הדבר עולה, למשל הציון שכ40% מהשוטרים מעורבים באלימות ביתית, אך אינם מפוטרים מהמשטרה. שתי החוקרות מודעות לכך שהן נשים הפועלות בתוך ממסד שהוא גברי בעיקרו, כל קורבנות האונס שנחקרו קודם על-ידי בלשים גברים אבדו כל אמון במשטרה ועוד.
אבל הסידרה עושה מאמץ שלא להפוך לפשטנית בתפיסת המגדר של החוקרים והחוקרות. מהעובדה שהראשונות שמטילות ספק במהימנות מארי הן דווקא אמהות האומנה שלה ועד העובדה שדמותה של הבלשית גרייס ראסמוסון מאמצת המון מאפיינים שלרוב מקושרים לגבריות (מניתוק ריגשי ועד סוג המכונית שהיא נוהגת בה), הכל פועל כנגד תפיסה חדה ופשטנית בין גבריות ונשיות. ההבדל בגישה בין החוקרים והחוקרות הוא הבנת ההקשר הקיומי של חוויה נשית וחוויה גברית. שתי הבלשיות מבינות שלחקור קורבן אונס דורש לתת לחוויות שלהן לבוא לידי ביטוי ורק משם בניית הידע תבוא.
בפרק הראשון, בו אנחנו צופים בחקירה ה”גברית” מארי עוברת מחדר חקירות לבית החולים לחדר חקירות, בכולם התשאול הוא קר ומנוכר, וכך עם כל דרישה לחזור שוב ושוב על פירטי האירוע, מארי מרגישה שמטילים ספק במהימנותה ולאט לאט ורק כדי לסיים עם התשאולים היא מתחילה להטיל ספק בסיפורה היא. לעומת זאת, כשהבלשיות מתשאלות את הקורבנות זה נעשה לרוב במקומות הנוחים לקורבנות (בית, גינה וכו’),וכשהן לחוצות במקום ללחוץ עוד הן מרגיעות אותן ואומרות להן שיקחו את הזמן, שזה יעשה בקצב שנוח להן. אלו הן דוגמאות להבנה שרמת הידע אינה נפרדת מהקשר קיומי מלא.
סיפורי מתח בנויים על פערי מידע שנוצרים מפשע שיצר כאוס בסדר החברתי, וסגירת פערי המידע האלה מחזירים בסופו של דבר את הסדר והצדק לעולם.(סיפורי המתח משחקים עם הפערים הללו בכיוונים שונים: למשל, פערי ידע בין הבלש והצופה או הקורא, או בין הבלש והפושע וכו’. זה יכול להיעשות למטרות שונות) כל אלה עדיין קיימים כאן, כלום במובן זה לא השתנה. מה ששונה כאן הוא ההבנה שלמידע יש הקשר שאינו רק רציונאלי ומדעי, אלה הקשר פסיכולוגי, היסטורי ותרבותי. וכדי להגיע למידע נכון ושלם אי אפשר להתעלם מהיבטים אלה. הדיבור הרציונאלי והמדעי הוא רק אספקט שיקבל את מרכז הבמה אבל רק על בסיס הבנה מלאה יותר של אופני ייצור הידע.
אין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול
בפרק השלישי אחת הקורבנות אומרת שאין דבר שלא ניתן לידיעה, צריך רק לדעת איך לשאול. המשפט הזה קריטי בהבנת ההבדל בין החקירה ה”נשית” וה”גברית”. האופן שבו החוקר מתפקד משליך על האופן שבו יגיב הנחקר. ולכן בסידרה כל הנשים שנחקרו קודם לחקירת הבלשיות הרגישו שהמשטרה לא האמינה להן או שלא לקחה אותן ברצינות. וזה מוביל לתגובות שונות של הנאנסות: אחת כועסת, אחת נסגרת, אחת מתחילה לפקפק בעצמה.
ניואנסים במקום פשטנות
כמו שכבר אמרתי הסידרה מציירת ומתארת ניואנסים ונמנעת מאמירות חדות לגבי נשיות וגבריות, זו גם הסיבה שאין כאן נבלים או רעים מול טובים. גם החוקרים הגברים אינם מוצגים כשובניסטים אלא כחלק ממערכת שממקדת אותם ברמת שאלת האמינות. לכן ברגע שמסתבר לחוקר שהוא פישל הוא מקבל את זה ואפילו שוקל האם הוא צריך להמשיך בתפקידו.
מה שמאפשר לנשים לתשאל באופן נכון ואפקטיבי את קורבנות האונס אינו משהו הקיים בהן מטבען אלא חוויית קיום שבה אירוע אונס (ממשי או פוטנציאלי) נוכח. אולי הדוגמה הקלאסית ביותר (למרות שאינה המקרה הנפוץ במקרי אונס) היא הליכה ברחוב חשוך בלילה. אשה במצב כזה תחשוש מאונס יותר מכל דבר אחר כמו שוד למשל. גבר לעומתה, אם יחשוש, יחשוש משוד. לכן הבלשיות חוזרות ומדגישות את המטרה שלא יהיו עוד נשים מאויימות.
“לא ייאמן” שעדיין צריך לציין את כל זה
שם הסידרה עצמו מכוון אותנו לשאול מה בדיוק לא ייאמן כאן? סיפורי האונס? רשלנות החקירה? שאלת האמונה הדתית שמבדילה בין שתי הבלשיות? או על עצם העובדה שב2019 אנחנו עדיין מתייחסים לפרספקטיבה נשית כחשודה בחוסר מהימנות מראש? שאנחנו עדיין נמצאים בתרבות לא שיוויונית?
יחד עם זאת, אם חושבים על סדרות מתח-בלש, הרי שאולי יש כאן התקדמות: כבר ברור לנו שיכולות להיות שוטרות בלשיות לא פחות טובות מגברים ( “קגני ולייסי” או אוליבייה מ”חוק וסדר”), עכשיו הן גם מוסיפות את חוויית הקיום הנשי שלהן לתפקיד, בלי להתנצל ובעיקר בלי לראות אותו כמכשול. לקראת סוף הסידרה הן דנות קצרות באחוות נשים ומקומה בעבודתן המשותפת, לדעתי זה אלמנט קריטי לעבודה המשותפת שלהן, למרות שהן משאירות את הדבר די פתוח.
אולי תרצו גם לקרוא:
ריבר סדרת מתח משובחת
לא ייאמן!?
הקורבן : שירטוט של עמדת הקורבן
תגובה אחת על “לא ייאמן!?”
[…] ( משוחקת נהדר על ידי דניאל מקדונלד ששיחקה גם בסידרה לא ייאמן שכתבתי עליה), אם לשלושה ילדים שכבר עברה התנהרות […]