ג'וג'ו- it's Hitler bitch
יש אנשים שמפריע להם שהשואה או היטלר מופיעים במסגרת קומדיות, לי אין שום בעיה עם זה ואני חושב שיש חשיבות רבה בעיסוק בשואה בכל צורה אפשרית. וג’וג’ו ראביט הוא תענוג קולנועי עם גישה הומניסטית. ממליץ מאד לכל אלה שלא נחרדים מדמות מגוכחת של היטלר!!
העלילה
הסרט ג’וג’ו ראביט הוא סיפור התבגרות הסובב סביב דמותו של הילד יוהנס ( משוחק נפלא על ידי רומן גריפין דייוויס). כילד גרמני בזמן הנאצים הילד מצטרף לנוער ההיטלראי וכל כך רוצה להיות גבר ארי טוב, וכמו הרבה ילדים יש לו חבר דמיוני, במקרה זה היטלר. כמו בהרבה סרטי התבגרות יש לגיבור שלנו מנטור אבל הוא מתחלף מהיטלר (הבמאי טאיקה וואטיטי) לנערה היהודיה המוסתרת על-ידי אמו (סקרלט ג’והנסן נפלאה). אבל לא רק המנטור מתחלף אלא העקרון המארגן את עולמו של הילד משתנה.
כאן אולי כדאי לערוך השוואה קלה בין הסרט הזה ובין הסרט החיים יפים של רוברטו בניני. בשני הסרטים המרכז הוא ילד החווה את אותה תקופה (מלחמת העולם השנייה) אבל בחיים יפים העקרון המארגן הוא נסיון ההגנה על הילדות מפני הרוע של המציאות על ידי פנטסיה, הרי שכאן העקרון הוא שאין ברירה אלא לפגוש במציאות והרוע שבה תוך כדי שמירה על השקפה הומניסטית. השוני הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט של הסרט, אך בעיקר דרך העובדה שעם המפגש עם המציאות היטלר הופך לאט לאט מחיית מחמד תומכת לדמות הנואמת בזעם (ילדותי חייבים לציין) עד להעפתו בבעיטה מחיי הילד.
יש אנשים שאומרים שקשה להם לראות סרט עם היטלר בתור חבר דמיוני חמוד. אז אני חייב קודם כל לדבר על גישתי הכללית לעניין. השואה והתקופה הפשיסטית היא אופק שחובה עלינו לדון בו ללא הפסק. לעולם לא עוד משמעו לימוד אינסופי של הגורמים והסכנות שהביאו את העולם הכביכול תרבותי ונאור לאן שהביא אותו. בקומדיות (מצ’אפלין למל ברוקס, ולא רק הומור המורשה ליהודים בלבד) או בטרגדיות (בחירתה של סופי או רשימת שינדלר) העיקר הוא מטרת העיסוק, כל זמן שהעיסוק לא מקדם גזענות ופאשיזם אלא הומניזם אני בעד, ורואה בזה חובה מוסרית.
וכאן אין כלל ספק שהעיסוק מטרתו קידום גישה הומניסטית. עם הגילוי כי אמו מסתירה בבית נערה יהודיה, הילד פוצח בכתיבת ספר על היהודים שהופך באופן קומי למעין הפרוטוקולים של זקני ציון, וככל שהוא נחשף למציאות ולגיחוך שבהסתה, הוא זונח את הערצתו לפירר ומשנתו.
סינמטוגרפיה
את תהליך ההתבגרות הזה מבטאים גם הבחירות הסינמטוגרפיות. הדבר הבולט ביותר הוא ברוויה של הצבעים. בתחילת הסרט, כשעקרון הפנטסיה חזק, גם הצבעים רוויים מאד, והעיר הגרמנית נדמית למעין בית בובות צבעוני. ככל שהילד עובר תהליכי התבגרות ועקרון המציאות גובר, הצבעים נעשים דהויים יותר, ולקראת הסוף כשהעיר מופצצת הצבעים כמעט מאבדים מחיותם כללית.
שיא השיחרור מגיע כמובן עם תלייתה של אמו בכיכר העיר על בוגדנותה בערכים הנאציים. אגב מדובר בסצינה יפיפיה ומרגשת בשל שני אלמנטים. האחד, הנעליים המרקדות של אמו הן מוטיב חוזר בסרט. הן מציינות (עם הריקוד בכלל) ככוח חיים וסובלנות. כשהילד מזהה רק את נעלי אמו התלויה ומחבקן הלב נקרע יחד איתו. שנית, הבתים מסביב מצויירים כך שעליות הגג נראות כעיניים צופיות אל הכיכר. הצילום מעביר אותנו מ”זוג עיניים” ל”זוג עיניים” בשתיקה. היופי הוא שמגוון אפשרויות פרשניות נחשפות כאן: השתיקה מול הרוע? האשמה של הצופים מן הצד? או שמא השתתפות העולם מסביב בצערו של הילד שאיבד את אמו? או שאין דרך להסתיר את המציאות בסופו של דבר? הפתיחות הפרשנית הזו היא היא הכוח של הסצינה.
בנוסף, השימוש בdepth of field בחלק הראשון של הסרט יוצר העצמה של הפנטסיה מחד, וניתוק של הדמות מהמציאות סביבה. בצילומי הבית, ובמיוחד בפגישה עם הנערה היהודיה, כמעט ואין שימוש בזה. הדבר מדגיש את עקרון המציאות מול עקרון הפנטסיה.
חוות דעתי
את הסרט עוטפים שני שירים. בתחילת הסרט אנחנו רואים תמונות של הערצה להיטלר וברקע שומעים את הביטלס שרים “אני רוצה לאחוז בידך” מה שכמובן משווה את הערצה לדיקטטורים והערצת כוכבי פופ (לי בראש מיד קפץ “it’s Britney bitch”). הדבר מיד ממסגר את ראיית העולם הפאשיסטית כשיטחית וילדותית. ובסוף אנחנו שומעים את Heroes של דיוויד בואי,ובהקשר של הסיפור ברור באילו גיבורים מדובר.
אהבתי מאד את הסרט (בימוי, משחק,עריכה,סינמטוגרפיה), נהניתי מאד מהסרט….. Herr Shtigliz out
תגובה אחת על “ג'וג'ו- it's Hitler bitch”
hvzs8p