קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים ומנגח אותם זה בזה, אלא מנסה לבנות דרכם אמירה מורכבת על היחסים בין אומנות ובידור בתוך חיים קפיטאליסטיים. את כל זה מצליחים האחים כהן לעשות בסרט “יחי הקיסר”, אחת הקומדיות הטובות בעיני בעשור.
בונג ג’ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני הוא כמו ייוצר של הוט קוטור יפני בהם התפרים מופנים כלפי חוץ, ומשתמש כך לתפור זאנרים שונים,תוך כדי סיפור משלים. אבל הוא התפירה החיצונית הזו ,גם אם דידקטית, לא הופכת לתפיסה פשטנית של הכוחות בהם הוא עוסק. אנסה להראות זאת גם תוך כדי השוואה עם סרטו זוכה האוסקר פרזיטים.
אשתקד במרינבד הוא יצירת מופת קולנועית של אלן רנה, אך הנשענת קודם כל על התסריט של הסופר אלן רוב-גרייה. מדובר על סרט שעיקרו בשאלות פילוסופיות שהמדיום הקולנועי לא רק מתאים להן אלא הוא כשלעצמו ביטוי שלהן. השאלות העלילתיות (אם בכלל ניתן לקרוא לזה עלילה) הן משניות לשאלות שיעלו מהחוויה הקולנועית הזה. בקיצור, אם עוד לא ברור….אני מאד מאד ממליץ
קורונה או לא קורונה אולי כולנו קצת היינו רוצים לדמיין איזשהו אי של אהבה הנקי מכל מה שמדכא אותנו. הסרט הזה הוא סרט פמיניסטי שלוקח אותנו אל תוך עולם של אהבה ותמיכה וסולידריות נשית. מעין מה היה קורה כמה ימים מחוץ לעולם הפטריארכלי. במרכז הסרט אוטופיה נשית המשוחררת לכמה ימי חסד מהמבט המפקח של הפטריארכליות. סיפור אהבה יפה ופשוט המצולם כמו היה לנו מבט משוחרר, וזה כשלעצמו הישג לא קטן.
סרט על שני אנשים שתקועים זה עם זה על אי, שבחלקו הראשון כמעט שותק עצמו לדעת, שמזיז את נקודת הכובד של עצמו באופן מתמיד,ומוסיף בכל רגע נדבך על נדבך, אך בונה יותר עירפול מבהירות.רק שני שחקנים בתוך ריבוע….כל הנתונים צופים כשלון, אבל יוצרים תענוג שיצאתי ממנו עם חיוך שמן על הפנים. אם ברגמן והיצ’קוק עושים לכם את זה כמו לי? רוצו לראות
יש אנשים שמפריע להם שהשואה או היטלר מופיעים במסגרת קומדיות, לי אין שום בעיה עם זה ואני חושב שיש חשיבות רבה בעיסוק בשואה בכל צורה אפשרית. וג’וג’ו ראביט הוא תענוג קולנועי עם גישה הומניסטית. ממליץ מאד לכל אלה שלא נחרדים מדמות מגוכחת של היטלר!!
פנים רבות לאמת הוא סרט טוב, ואפילו יותר מזה. יש בו משחק משובח ואפקטיביות של בניית דמויות והמתח ביניהן. אבל סרט שבתחילתו מציב את שאלת המתחים הגזעיים בארה”ב ושם במרכז את הגותו של פרנץ פנון על האלימות ולא עושה עם זה כלום הוא גם מאכזב במידה רבה. אז ללכת?…..בטח, אבל לא לצפות ליותר מדי מהרמה התמטית.
אז כולם מסכמים את העשור הקולנועי שהיה…..ומה אני? עז? לא! אז הנה הסיכום שלי של הסרטים שהכי השאירו עלי חותם בעשור שעבר. מבחינתי רשימות כאלה יש להן מטרה אחת- חשיפה מהירה לדברים שאולי פיספסנו. אז אם אהבתם או לא או שפיספסתם…..שתפו מה שבראש שלכם
פרזיטים הוא חויה קולנועית מענגת משום שבלי לראות את מאמץ העשייה הוא מצליח להיות כל כך הרבה דברים ולהישאר גם חוויה קלילה שמסוגלת לתקשר בכל הרמות. מסאטירה חברתית לאימה ,דרמה משפחתית לעוד מסמר בתהלוכת הנצחון של הקאפיטליזם. לכו, תרוצו, קחו קורקינטים רק תנו לעצמכם מתנה לעוד חג שהקאםיטליזם הצמיא רק עבורכם!!!
הסרט סקין הוא סרט טוב, מצולם ומשוחק מצויין, אבל יש אכזבה כאשר אתה רואה פחות או יותר מה שציפית לראות כשאתה באולם הקולנוע. בשבילי הבעיות הסרט מאד מודגשות כאשר ההשוואות האסוציאטיביות הן סרטים כמו היסטוריה אמריקאית X ותברח. ללכת לראות? כן, חשוב ומהנה. אבל לא בשורה הראשונה של סרטים הנוגעים בנושאים המדוברים
