שטיגליץ עיצובים

אשתקד במרינבד


אשתקד במרינבד הוא יצירת מופת קולנועית של אלן רנה, אך הנשענת קודם כל על התסריט של הסופר אלן רוב-גרייה. מדובר על סרט שעיקרו בשאלות פילוסופיות שהמדיום הקולנועי לא רק מתאים להן אלא הוא כשלעצמו ביטוי שלהן. השאלות העלילתיות (אם בכלל ניתן לקרוא לזה עלילה) הן משניות לשאלות שיעלו מהחוויה הקולנועית הזה. בקיצור, אם עוד לא ברור….אני מאד מאד ממליץ


דירוג: 5 מתוך 5.

עלילה

כמו שכבר אמרתי להתרכז בעלילה בסרט כזה זו טעות שמסיחה את הדעת ממרכז החוויה.אבל בואו ננסה לתת מעין תקציר עלילתי: במפגש בין גבר ואשה, הגבר טוען שהם כבר נפגשו בשנה שעברה וניהלו רומן, והוא די בטוח שהיא כאן שוב כחלק מהבטחה ושהיא שם מחכה לו. האשה מצדה מכחישה את כל העניין. ישנו גבר נוסף, שלא ממש ברור אם הוא בעלה או לא, משחק עם הגבר קלפים ומנצחו (? מעין גרסה אלגנטית של עימות גברי במערבונים?)

למעשה זה מה שניתן לומר "בוודאות" על העלילה. אין כאן ממש דמויות ואין כאן ממש סיפור אלא רמזים ל….משהו. ברמה העלילתית השאלות שעולות הן: מי משקר ומי דובר אמת? איך היא או הוא יודעים? אבל ככל שהסרט ממשיך, והאופן שבו נשאלות השאלות, ברור שהשאלות העלילתיות נלוות לרמה אחרת של שאלות, והן שאלות של פירוק היחס בין אובייקטיבי וסובייקטיבי, פירוק היחס הכולל של סובייקט ואובייקט, ואלה נעשים על ידי משחקים בזמן ובמרחב.

המאפיין המרכזי של הסרט הוא החזרה. אנחנו חווים שרשרת של חזרות על אותן סצנות, על אותם משפטים, ועל אותן טיעונים, רק בשינויים מינוריים כאלה או אחרים. אבל בניגוד להבנה ה"מקובלת" של חזרה, כאן החזרה אינה מבטיחה וודאות פסיכולוגית או וודאות אובייקטיבית. היא לא מאפשרת לנו להבנות תודעה מארגנת ל"אירועים". החוויה היא של הליכה על חול טובעני, אבל שהוא חושף את המצב הקיומי שלנו.

מי שקרא ספרים של רוב-גרייה אינו מופתע. למעשה כשסיימתי לראות את הסרט חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שרוב-גרייה לא תבע לדין את אלן רנה על גניבה? שהרי הכל פה לקוח מהכתיבה של רוב-גרייה. עד שכמובן גיגלתי וגיליתי שרוב-גרייה כתב את התסריט. רוב-גרייה מפורסם בחוסר הוודאות של עקרון מעגן מציאות בכתיבתו. מעניין לקרוא ולראות את כתיבתו בעיקר משום שכתיבה מתייחסת למרחב ולזמן באופן לינארי בעוד מצלמת הקולנוע מערערת יחסי זמן ומרחב דווקא מתוך יכולת לעטוף אותם בו-זמנית.

ראיתי שיש מבקרים שהתרכזו באי מהימנותו של המספר (הגבר) וטענו שכשהוא מתאר סיטואציות הדימוי הוויזואלי שלפנינו מוכיח את אי מהימנותו. הם צודקים כמובן, אבל משום ששאלת המהימנות היא המישנית כאן. השאלה העולה מהחזרות הבלתי פוסקות ומחוסר ההתאמה היא שאלת התרנגולת: האם התודעה קודמת וממשמעת את המציאות או שמא התודעה היא תוצר של יחסי החושים, או התמונות הויזואליות בתוכן אנו חיים.

כמו סרט טוב ולא דידקטי, אין כאן תשובות אלא הקהל מתבקש לחוות את הנחות היסוד שלו לגבי אופני הידיעה שלו, את אופני המישמוע שלו את המציאות.

אשתקד במרינבד קדימון

סינמטוגרפיה

מבחינה סינמטוגרפית מדובר באחת מיצירות המופת הקולנועיות. תנועות המצלמה, היחסים בין אור וצל, ומיקום בזמן ובמרחב נעשו פה ברמת דיוק שקשה לראות בהרבה סרטים.

מכיוון שאנו חווים פירוק של יחסי זמן ומרחב, הגיאומטריה המוקפדת, העובדה שלפעמים צל אינו מוטל, כל אלה יוצרים תחושת חלום. האם זה מצביע על החוויה הסובייקטיבית של הגבר? או האם זה מצביע על חוסר יכולתו לאכוף על המציאות את נקודת התצפית שלו? שוב, אין פה תשובות, ואין לצפות לתשובות.

מבחינה אסתטית הסרט הזה השפיע רבות על העשייה התרבותית: מהקליפ של להקת בלר ב"סוף העולם" ועד אין סוף פרסומות על המסך הטלוויזיה שלכם.

אשתקד במרינבד – חוות דעתי

בעיני מדובר באחת מיצירות המופת הקולנועיות הגדולות בכל הזמנים. לא חושב שכולם יאהבו את הסרט, אפילו יש לי חשד שרבים לא יתקשרו טוב איתו, אבל יש סרטים שצריך לחוות בלי קשר לשאלה: אהבתי או לא. אלא כחוויה ותו לאו. אז אם בא לכם על קלאסיקה צרפתית מאתגרת לצד ויזואליה מרהיבה, תנו לסרט הזה צ'אנס.

אולי תרצו גם לקרוא:

יחי הקיסר

קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים…

אוקג'ה

בונג ג'ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.