שטיגליץ עיצובים

אוקג'ה


בונג ג'ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני הוא כמו יוצר של הוט קוטור יפני בהם התפרים מופנים כלפי חוץ, ומשתמש כך לתפור זאנרים שונים,תוך כדי סיפור משלים. אבל התפירה החיצונית הזו ,גם אם דידקטית, לא הופכת לתפיסה פשטנית של הכוחות בהם הוא עוסק. אנסה להראות זאת גם תוך כדי השוואה של אוקג'ה עם סרטו פרזיטים


דירוג: 4 מתוך 5.

עלילה

השנה היא 2007 ובתאגיד הענק הקפיטאליסטי מיראנדו מודיעים על הסופר-חזיר, חזיר מהונדס גנטית שבעוד עשור יהיה יותר חזיר ויותר טעים מכל חזיר קפיטאליסטי שאי פעם טעמתם!!! דמיינו את ההכרזות של אפל על סטירואידים ובמקום המושיע ג'ובס לוסי מיראנדו (משוחקת על ידי טילדה סווינטון הנפלאה). ההכרזה היא על תחרות הסופר-חזיר (שוב זיכרו את הסופר-סייז האמריקאי) היא תחרות על גידול בסופר-חזירים במשך עשור. גם מזון מהונדס גנטית, גם תחרות והכל תחת מעטה של ערכים…..הכל טוב בממלכת הקאפיטל!!

אחד החזירים נשלח לגידול בדרום קוריאה אצל סבא (ביון הי-בונג) זקן ונכדתו . הילדה (משוחקת נהדר על ידי סאו-היון) אן גדלה עם החזירה שקוראים לה אוקג'ה. היחסים ביניהן הן של חברות ותמיכה והכל בתוך סבך ג'ונגל של טבע טבעי (עד כמה שמגוחך לקרוא לזה ככה). אנחנו זוכים לכמה וכמה סצינות של יחסים הרמוניים אידיליים של הילדה והחזירה, יחסים בהן יש דאגה הדדית והצלה הדדית, אבל האידיליה הזו לא תמשך זמן רב….

לאחר עשור הפרזנטור של התאגיד ג'וני ויקוקס (ג'ייק ג'ילינהול הנפלא) שהוא זואולוג חסר רלוונטיות, וכמעט קריקטורה של מדען מתוסכל ושתוי, בא אליהם כדי לקחת את הזוכה אוקג'ה. הסבא שכמובן ידע על העיסקה מספר לילדה בזמן שלוקחים את אוקג'ה, והילדה בתמימותה יוצאת למסע להחזיר את אוקג'ה לביתה. המסע הזה יהפוך למסע חינוכי בנבכי העולם הקפיטאליסטי ואיבוד התמימות, אבל תוך כדי מאבק.

במהלך הרדיפה אחרי אוקג'ה הילדה מתחברת עם קבוצה הפועלת למען הסביבה ובמיוחד למען בעלי החיים, חלקם בוגדים בה וחלקם קושרים איתה קשר. הקבוצה חוטפת את אוקג'ה כדי להצמיד לה משדר כך שדרכה הם ישדרו לעולם את עוולות התאגיד. הילדה כמובן כל מה שהיא רוצה זה לקבל את אוקג'ה חזרה.

החטיפה והמאבק יוצרים פיגוע יחצני לתאגיד ולעומדת בראשו, והיא מחליטה להביא את הילדה ולהופכה לחלק מהמנגנון לשיווק הסופר-חזיר, כי מה מוכר יותר טוב מילדה חמודה עם ערכים נעימים?!! הילדה נאנסת לשתף פעולה והיא אכן באה לערב הגילוי הגדול של אוקג'ה. אבל היא והקבוצה מנסים שוב לחטף את החזירה, וכמובן הם נכשלים.

בסופו של דבר הילדה מחליטה לחדור למפעל ולחטוף את אוקג'ה בעצמה. היא נתפסת ממש לפני שאוקג'ה עוברת להריגה, והיא קונה את אוקג'ה מידי הCEO במחיר חזיר זהב (האסוציאציה לעגל הזהב מיד עלה בראשי). וכך היא משיגה את מבוקשה וחוזרת עם אוקג'ה הביתה. כפי שניתן לראות העלילה היא די פשוטה ומאד ברור היכן מרוחה החמאה.

אוקג'ה קדימון

פרשנות אוקג'ה

ייצוג של העשירים והעניים

כדי לפרש את אוקג'ה הייתי רוצה להשוותה לסרט אחר של הבמאי, שכבר כתבתי עליו "פרזיטים". למרות שבונג עוסק באותם נושאים הוא משתמש בזוויות שונות או בפרספקטיבות שונות לכך. זה בא לידי ביטוי גם בשאלת הייצוג של העשירים והעניים בסרטיו.

כפי שכתבתי כבר, בפרזיטים העשירים מאופיינים בעיקר בתכונה מרכזית אחת והיא העיוורון, ואילו באוקג'ה הייצוג הוא "קלאסי" במובן זה שהעשירים מוגדרים על ידי גרידיות (חמדנות כספית) וברוע. הכל נעלם והכל הוא כלי לגיטימי כדי למקסם רווחים כלכליים. המנהלת בהתנהלותה תשתמש בכוח, והניצול כדי להשיג רווח כלכלי. ובעיקר היא תהיה מאד גמישה לגבי השיווק של הרווח עצמו. אני חושב שחלק מההבדל בין הסרטים כאן נובע מכך שבניגוד לפרזיטים כאן השליטה באמצעי הייצור הוא נושא מרכזי. כאשר נחשפת הכוחניות שבה משתמש התאגיד, היא תשתמש בכוחניות כדי לאנוס את הילדה לשתף איתה פעולה.ככה המנגנון הקפיטאליסטי מנכס את ההתנגדות לו, ומשתמש בו לצרכיו.

כאן אולי כדאי לפנות לקרל: קרל מתוק שלי…..קרל חמודי…..אולי צריך איזה קורס בשיווק קפיטאליסטי? "הדיקטטורה של הפרולטריון"? ברצינות?!!! אין לך את זה ביותר עיוורון שיווקי? תלמד מהקפיטאליסטים: "פרילאנסר" (המילה חופשי מובנית בפנים), "העסקה גמישה" (כמה יפה כשהכל גמיש?!!), "אופציות" (קרל בייבי, אנשים רוצים לחשוב שהם יזכו….שהמזל מאיר להם פנים!!! אז גם אם לא התכוונת לדיקטטורה…..איך אתה חושב שיבינו את זה בלי ממש לקרוא?!!!)

סולידריות מעמדית ובין מעמדית

כדי לעמוד על ייצוג העניים אנחנו נדרשים לדיון על אפשרותה של סולידריות חברתית, כי בעולם כפי שהוא קיים הוא כלי כמעט יחידי שיש להם.דמויות העניים בפרזיטים צריכים לשקר, להערים וגם לשחק את תפקיד הפיונים שהעולם "הועיד" להם. הם יקפלו קרטונים וישקרו כדי להשיג עוד קצת כסף פה ושם, וכמובן שישקרו כדי להשתלט על בית העשירים. באוקג'ה הסבא משתף פעולה עם תפקידו כפיון בעולם של העשירים, אבל הילדה מייצגת בתמימותה את העניים כמי ששמים ערכים אחרים ( כגון חברות ואהבה) לפני הכסף. יחד עם זאת עם התפתחותה כדמות היא מאבדת את תמימותה ומבינה שכדי להשיג את אוקג'ה חזרה היא חייבת "לשחק את המשחק" ולכן היא מציעה את חזיר הזהב. ככה יוצא שדמויות העניים עסוקים כל הזמן בהישרדות ובמאבק על מקומם שהדבר המרכזי שנלקח מהם היא יצירת סולידריות עם עניים אחרים, וכך כמובן שגם כוחם נחלש.

ראינו בפרזיטים כיצד העניים (המשפחה המרכזית) מדגישה שהם לא כמו העניים יותר (לפירוט מלא קיראו את הפוסט השלם על הסרט ), ככה שבמקום לשתף פעולה עם המשפחה הענייה השניה, הם נאבקים איתם עד השמדה ועל המשאבים המועטים והעלובים האפשריים להם. באוקג'ה הפרספקטיבה היא אחרת.

כאן הצד המתנגד הוא מחד ילדה ומאידך פעילי הקבוצה למען הסביבה. וגם פה יש פעולה משותפת אבל עם סדקים. למשל, מנהיג הקבוצה לועג לפעיל טבעוני שמרוב אי אכילת בשר הוא חלש מאד ומתעלף. איש התרגום משקר להם למען הפעולה במחיר מחיקת רצונה האינדיווידואלי של הילדה. כלומר הצד המתנגד מראה סולידריות רגעית פה ושם. אין איחוד כוחות ואין הגדרת מטרות משותפות ודרכי פעולה להשיגם.

תודעה מעמדית כתנאי לסולידריות

השוואת מצב הסולידריות בין שני הסרטים, גם אם מפרספקטיבות שונות, מצביע על הבעיה המרכזית של העניים או המתנגדים לשליטה הקפיטאליסטית: חוסר יכולת או חוסר רצון לייצר סולידריות. וזה הופך לכלי שליטה בהם. אבל ההשוואה הזו גם מצביעה על מה זבונג רוצה שנבין מהסיטואציה: הילדה ללא רמת התודעה המעמדית שהיא מקבלת דרך המאבק ושיתוף הפעולה עם פעילי הסביבה, לא יכולה לעשות דבר. כך גם בפרזיטים: ברגע מסויים כאשר אשתו של האיש הכלוא במרתף מנסה לפנות לסולידריות עם המשפחה המרכזית, היא אפילו מכנה את האמא "אחותי" משלשון "אנחנו משפחה". אבל האמא הנאבקת על הישרדותה דוחה את הקריאה לסולידריות. קודם כל, כשהאשה היתה במצבה גם היא לא נהגה בסולידריות, ושנית המציאות היא שזה או המשפחה השניה או הם, במצב זה הדיבור על סולידריות הופך לבלתי אפשרי, וזו כמובן המטרה.

לכן, למרות ששני הסרטים מעלים את שאלת הסולידריות כאופציה הכרחית, הם לא מתארים אותה כאוטופיה, אלא כהכרח בלתי אפשרי בתנאים הקיימים. בונג גם אם משתמש בז'אנרים קלילים ונגישים (כמו סיפור אגדתי או קומדיה מעמדית) אינו נופל אל תוך פשטנות תיאור המצב ואפשרויותיו.

יחסי טבע תרבות

היחס לטבע או לסביבה באוקג'ה הוא נושא מרכזי, וניתן לחלקו לפי הדמויות שונות. מבחינת הקאפיטליסטים היחס הוא חד משמעי יחס של ניצול. או כדי לשפר את ה"מוצר" חיות מהונדסות גנטית, או כדי למכור את ההינדוס התעשייתי באידיליה טבעית. הטבע במובן זה הוא כלי שיווקי לעיכול ההון. גם כאשר בעלת ההון רוצה לדבר במונחים סביבתיים, אין זו אלא לשם שיווק ה"מוצר" "שלה".

הפעילים הסביבתיים מוצגים לפנינו כמי שפועלים מתוך תודעה מוסרית אבל ראשית, אין להם באמת כוח התנגדות. שנית, כפי שראינו, גם בינם ובין עצמם הם לא מאוחדים עד הסוף ועל אותן מטרות. ובעיקר (ולדעתי לא במיקרה) הם נראים ונשמעים כאילו זה מאבק של בני המערב שיכולים להרשות לעצם פעילות סביבתית וחברתית.

האופציה השלישית היא כמובן הסבא ונכדתו. הם חיים באופן אידילי והרמוני עם הטבע סביבם. אבל, בו זמנית גם ברור שעדיין הם חיים תחת שליטת בעלי ההון, ואופציית הקיום הזו אינה אפשרית כפתרון כולל לשאלת הניצול הקפיטליזם.

הטבע בפרזיטים כמעט אינו קיים כאופק או כממשות. ה"טבע" בצורת החצר הירוקה והמרהיבה של העשירים הוא טבע "נשלט ומעוצב" וכמובן הוא מהווה סימון חברתי: לעשירים יש מרחב , בעוד העניים חיים בצפיפות וללא יכולת לקבל אפילו לא טבע נשלט ומעוצב. הטבע מופיע שוב בשיטפון הגדול. ברגע בו הכל מסומן כהתרחשות מיתית, אך מה היא מסמנת? האם את זעם ה"אל"? אם כך התוצאה היא שהעניים נשארים חסרי בית בעוד לעשירים "נהרסה מסיבת היום הולדת"!!! ואם לא זעם האל, הרי שמתואר לנו כיצד כפי שהעולם בנוי, אזי גם הטבע באסונותיו "משתף פעולה" עם בעלי ההון ונגד העניים.

סצינות סיום

סצינות הסיום גם הם אינן מוכרות לנו פתרונות פשטניים, ואפילו לא יוצרים תוכן דידקטי עבורנו. באוקג'ה הילדה אמנם הצילה את אוקג'ה וחזרה הביתה, אבל היא לא שינתה את הניצול וההרג הלא מוסרי. בסיום אנחנו רואים אותה ואת סבא שלה יושבים לארוחת צהריים וזהו. הניתוק מהעולם אל תוך הג'ונגל…..או חזרה לטבע….הם אמנם אופציה, אבל לא אופציה שמשנה עולם או תמנע מהילדה להיאבק שוב ושוב בעתיד.

בפרזיטים הפרספקטיבה היא אחרת. כאן הבן מפנטז על הצלת אביו אם רק יקנה את הבית המפואר בוא כלוא אביו. הפנטזיה כתובה כמו המיתוס שמוכר לנו הקפיטאליזם על מוביליות חברתית ועל מריטוקרטיה. אבל בו זמנית אופן צילום הסצינה, בה המצלמה צוללת שוב אל חצי המרתף שלהם, מצביעה על כך שאכן מדובר בפנטזיה ותו לאו.

אז אם ניתוק אינו אופציה וגם אין תקווה לשנות מתוך המערכת, מה כן אפשרי? את זה בונג משאיר לנו הצופים. האם נפתח תודעה מעמדית ולא תודעה כוזבת? האם נייצר סולידריות או נמשיך להיאבק על הפירורים שמאכילים אותנו בו כ"אושר גדול"? אין כאן תשובות, אלא קריאה להתעוררות.

חוות דעתי: אוקג'ה

יש הרבה בימאים שעוסקים שוב ושוב באותם נושאים, וזו סכנה שבה אתה הופך למטיף ובעיקר למשעמם. בונג מצליח כפי שראינו לעסוק בביקורת הקפיטאליזם בשני הסרטים, אבל בפרספקטיבות שונות ובהדגשים שונים. אחד הדברים שלדעתי הופכים את סרטיו לאפקטיביים הוא העובדה שהוא משתמש בתפירה גסה של ז'אנרים שונים, נמוך וגבוה, לספר אלגוריות מבלי ליפול לפשטנות.
לדעתי פרזיטים סרט טוב יותר ובגלל סיבות שונות, אבל גם אוקג'ה וגם פרזיטים הם סרטים טובים מאד שאפשר להנות מהם ברמת חוויית הצפיה אבל גם מרמת הדיון המתנהל בהם.

אולי תרצו גם לקרוא:

יחי הקיסר

קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים…

אוקג'ה

בונג ג'ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.