שטיגליץ עיצובים

יחי הקיסר

דירוג: 5 מתוך 5.

קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים ומנגח אותם זה בזה, אלא מנסה לבנות דרכם אמירה מורכבת על היחסים בין אומנות ובידור בתוך חיים קפיטאליסטיים. את כל זה מצליחים האחים כהן לעשות בסרט "יחי הקיסר", אחת הקומדיות הטובות בעיני בעשור.


עלילת "יחי הקיסר"

עלילת הסרט "יחי הקיסר" עוקבת אחר דמותו של אדי מניקס (בגילומו הנפלא של ג'וש ברולין) מנהל באולפן הוליוודי של שנות ה50. אדי הוא האיש שדואג שהכל ידפוק כמו שעון. כוכבת הוליוודית נכנסת להריון מחוץ לנישואין (סקרלט ג'והנסון)?….אדי יטפל. ההפקה של מיוזיקל כמעט מתמוטטת?….אדי יסדר. העבודה הזו שוחקת אותו, ואנו פוגשים אותו במקום בחייו בו הוא שוקל האם להמשיך בעסקי הסרטים או למצוא עבודה טובה ומסודרת. לא לחינם הסרט מתחיל ונגמר בתא הווידוי שאדי הולך אליו, כך הסרט ממסגר את הדילמה המרכזית שעומדת בפני אדי.

המקרה המרכזי שבו אדי מטפל, תוך כדי הדילמה שלו, הוא חטיפתו של ביירד ויטלוק (ג'ורג' קלוני שמוציא את הוייב הנפלא שלו מהסרט "אחי איפה אתה" גם הוא של האחים כהן). הכוכב ההוליוודי נחטף על-ידי קבוצת כותבים המוחים על חוסר הצדק בחלוקת הכסף בתעשייה ההוליוודית, באמצע פרויקט על סרט גדול תקציב בשם "יחי הקיסר (ביאתו של ישו)". ובאופן מקרי ומוזר ביותר, ויטלוק מחולץ על-ידי כוכב מערבונים חדש, שהאולפנים מבקשים להפכו לכוכב סרטי אליטות.

בסופו של דבר, ויטלוק משוחרר וחוזר לשחק את הקיסר הרומי שמקבל עליו את ישו והנצרות, ואדי מקבל את ההחלטה להמשיך ולעבוד בהוליווד בתעשיית הסרטים. העלילה היא די פשוטה כפי שניתן לראות, אבל כמה הומור, חוכמה וניואנסים אפשר לקבל בסרט עם עלילה כה פשוטה ? …..שמח ששאלתם.

פרשנות הסרט: יחי הקיסר

אנלוגיות על

למעשה הדילמה האישית של אדי לא רק ממוסגרת בין תאי הווידוי של ההתחלה והסוף, אלא במארג אנלוגיות שניבנות בין שלוש מערכות אידיאולוגיות: דת, קפטיליזם וקומוניזם. כמובן שהרקע של שנות ה50 בהוליווד הוא המיסגור ההיסטורי הנכון, שהרי זו תקופת המקרתיזם הימני שרדף וצינזר קולות שמאליים בתעשיית הסרטים שלנו.

האנלוגיה הזו נבנית בכל מיני דרכים: מאחת הסצינות הקורעות ביותר שראיתי, בה אדי מכנס נציגי דתות שונות כדי שיאשרו שייצוגו של ישו לא פוגע באף אחת מהדתות, דרך אמירות מפורשות, כמו שדמותו החטופה של קלוני אומרת לאדי שגם להם (לקומוניסטים) יש ספר שיש בו את כל התשובות לכל בעיות העולם, ועד אופני צילום: שלוש פעמים הסרט משתמש בתנועת מצלמה היוצאת מלמטה למעלה המלווה במוסיקה הירואית: יציאת דמותה של סקרלט מהמים (הרפרנס הוא ברור לאסתר ויליאמס) , יציאת הצוללת הרוסית אל פני השטח של המים, ובסיום אחרי קבלת ישו בסרט הפנימי (שהרי אנחנו מדברים על סרטים בתוך סרט), בכל הסצינות הללו תנועות המצלמה והמוסיקה והמשחק יוצר פאתוס מגחיך כלפי כל אחת מה"אלוהויות" המדוברות.

האנלוגיות האלה לא נשארות סתם בחלל הריק, ורק מגחיכות את האידיאולוגיות הגדולות, הן כולן מכוונות להסתרת ה"אל" שלהן, את היותן מבני על ללא בסיס, גם אם יש בכל אחת מהן משהו. הסתרת האל באה לידי ביטוי מצחיק נורא כשאדי בוחן צילומי הסרט ורואים הודעת הוראת בימוי "נוכחות אלוהית תצולם בהמשך". היא גם באה לידי ביטוי בזה שישו לעולם אינו נוכח במלואו, יש לנו רמזים : רגליים, ידיים וגב. כך גם ה"אלוהים" הסובייטי נוכח רק על ידי בכוכב שעל הצוללת, ו"אלוהי" הקפיטאליזם בסרט, הבוס העשיר מניו יורק, מופיע רק כקול המוריד הוראות שיש לבצע.וכך, כשהכותבים מאבדים את הכסף בגלל "אנגלס" הכלב, זה קורע!!

ככה כל הדוקטרינות המדוברות מתוארות ככוחות גדולים ומאיימים המשתמשות באדם כפיון ותו לאו. באחד המקומות, תוך כדי הדילמה שלו, אדי אומר על התעשייה ההוליוודית: "אנשים לא רוצים עובדות, הם רוצים להאמין. זאת התעשייה שלנו" "עלינו להפיק את מנת החלומות לכל האנשים התשושים מעבודתם" (אין כמעט הגדרה מדויקת יותר לתעשיית הבידור כתעמולה קאפיטליסטית שמרנית). והסרט אכן תומך בעמדתו בנושא.

האנלוגיה הזו אף מורחבת כאשר מדובר על היחס בין כותר ויצירתו ובין האל כבורא ו"יצירתו". שאלת הבריאה\יצירה ולמי מגיע הקרדיט האינטלקטואלי והממשי עליה, מותקת מתחום הדת אל השאלה המרקסיסטית של השליטה באמצעי הייצור. הכותבים יוצאים נגד המערכת הקפיטאליסטית שבה, למרות שבם אלו שעובדים ויוצרים, הרווחים הולכים כמעט במלואם לאנשי העסקים בניו יורק. טענתם לאי צדק זוכה לתמיכה אבל בו זמנית הם מוצגים כנאיביים שמאמינים בקומוניזם הסובייטי.

כאן ראוי לציין שהתיאור פה בעייתי בלשון המעטה. מנהיג החבורה ומי שדוחפה לפעולה הוא מרקוזה, שזה כמובן רפרנס להרברט מרקוזה ולאסכולת פרנקפורט. ודווקא אסכולת פרנקפורט ביקרה את ברית המועצות ממש כמו שביקרה את הקפיטאליזם האמריקאי. אני מבין מדוע הלכו על אסכולת פרנקפורט (משום שהם הבינו שהבעיה אינה רק ברמת היחסים הכלכליים, ושכדי להבין את התמדת התודעה הכוזבת צריך לנתח גם מבני על כמו תרבות ואומנות), אבל הם בוודאי לא היו נאיביים ביחס לברית המועצות ואגב גם לא לגבי אפשרותה של מהפיכה סוציאליסטית. אבל, אני זה שתמיד טוען שלא מעניין אותי אם סרט אינו מדוייק מדעית או היסטורית, אני צריך שיהיה סיפור טוב שעובד להשיג את מה שהוא רוצה להשיג. וזה מה שקורה פה.

את המנגנון הקפיטאליסטי שיעשה הכל כדי להמשיך לתת לכסף לזרום מייצגת עצם עבודתו של אדי: לא אכפת להם באמת מייצוגו של ישו, או מהדרישות האומנותיות, אלא שזה לא יפדע בהפצת הסרט. אם צריך לשקר שהכוכבת נכנסה להריון מחוץ לנשואין, אז נשקר, כי אם לא הכסף ירד לטמיון. וכמובן כחלק מהתעשייה יש הפצת הטרו-נורמטיביות שבאה לידי ביטוי דווקא בריקוד הומו אירוטי של מלחים המבקים את היעדרות הנשים (קטע הורס עם צ'נינג טייטום). ההטרו-נורמטיביות והדחקת ההומואיות באה לידי ביטוי גם בכך שיש שמועות שהכוכב שקלוני משחק שכב עם הבמאי לורנס לורנץ, כך שהפסאדה הטרו-נורמטיבית כל הזמן נשברת ומתגלה כשקר עיסקי.

עוד אלמנט המתחזק את האנלוגיה הזו, אבל גם בין העולם הבדיוני של הסרטים ובין המציאות הוא הווייס-אובר, הקריינות על, שמלווה את הסרטים ואת הסרט שאנחנו רואים על אדי. החדירה התמידית בין המימד המציאותי לבדיוני גם יוצר אנלוגיות תמטיות אבל גם יוצר מצבים הומוריסטיים. והפאתוס רק מראה את עבודתו של אדי, כמעין שוטר פיון ותו לאו.

נכון אמנם שמארג האנלוגיות בין שלושת הכוחות המדוברים היא המרכז, היא אינה היחידה. למשל: הסרטים השונים שאדי מנהל, יוצרים סטים שונים של מעברים בין מעמדות (הקאובוי שמוחדר לעולם האריסטוקרטי) שמציגה בגיחוך את מיתוס המוביליות החברתית בחברה קאפיטליסטית. קודם כל ומעל הכל….אני כל כך אוהב את רייף פיינס, והוא פשוט נפלא בתפקיד הקטן הזה. כך גם ניתן לקרוא על השובניזם בתעשייה דרך הסיפור של סקרלט וגם דרך התפקיד הקטן של טילדה סוויטון.

בסופו של דבר, נדבך על נדבך, מארג האנלוגיות משאיר את אדי בלי מפת דרכים והוא צריך להכריע. והכרעתו היא המסר של הסרט בעצם: למרות ההבנה שעשיית סרטים היא חלק ממנגנון תעמולה קאפיטליסטי, למרות השקרים וחוסר הצדק, אין דבר שהוא אוהב יותר לעשות. הסרט הזה הוא שיר אהבה לקולנוע, לא מתוך עיוורון, אלא דווקא מתוך הכרת המציאות.

יחי הקיסר קדימון

סינמטוגרפיה

כמובן כשמדובר על סרט הכולל בתוכו סטים של סרטים שונים, יוצר אופציות נפלאות מבחינה סינמטוגרפית, וזה אכן המקרה. כפי שכבר דיברתי תנועות המצלמה עולות עם הפאתוס המוזיקלי לכדי יצירת גיחוך הסיטואציות. התנועות הפנורמיות המתרכזות לאט לאט לסט ספציפי, תורם גם הוא לחדירה ההדדית שדיברתי עליה בין המציאות והעולם הבידיוני.

משהו שמאד משך את תשומת ליבי היה השימוש באור וחושך כדי להעצים בו זמנית את הדילמה האישית של אדי וגם את ההשוואה בין הדת ותעשיית הקולנוע. צילום הקטעים בתא הווידוי בתחילת וסוף הסרט מרפרר לסצינות בהן אדי צופה בסרטים. האור ה"אלוהי" שבתא הווידוי, הוא אור המקרן בבית הקולנוע. ככה עשיית הסרטים עצמה מוצגת כחלק מטיפול פסיכולוגי עצמי. מה שכמובן מטרים את החלטתו של אדי להישאר בתעשייה.

חוות דעתי: יחי הקיסר

לסיכום, אני מאד מאד אוהב את האחים כהן, והסרט הזה אינו יוצא דופן. אך נדמה לי שהוא קצת זכה לפחות אהבה מהקהל ומהמבקרים, ולדעתי שלא בצדק. אני חושב שגם בלי כל הניתוחים שהבאתי כאן, יש פה הומור מעולה שיגרום לכם לצחוק (רק נסו לדוגמה את הסצינה בה לורנץ מלמד את הקאובוי לדבר בצורה אליטיסטית). קומדיה מעולה שבה יש יותר מאוסף גגים, אלא גם תובנות, היא לא דבר נפוץ לצערי…..אז תנו לסרט הזה צ'אנס, או לכו לעוד סרט של אדם סנדלר.

אולי תרצו גם לקרוא:

יחי הקיסר

קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים…

אוקג'ה

בונג ג'ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.