הג'וקר אינו סרט קומיקס או גיבורי על, אלא דרמה חברתית\פסיכולוגית מעולה. אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פסיכולוגיים לפעולה, והנה מגיע סרט שיוצר איזון בין מניעים פסיכולוגיים וחברתיים מערכתיים כדי ליצור ביקורת חברתית. סרט אינדי בלבוש של בלוקבאסטר. מופע משחקי מעולה של חואקין פיניקס, וריפרורים קולנועיים שחורגים מהמקובל בז'אנר. לכו לראות!!


עולם סרטי הקומיקס וגיבורי העל אינו העולם שלי, ולמעשה שנים רבות נמנעתי ממנו מתוך הסתייגויות שונות, עד שזכיתי לחינוך מחדש בנושא על-ידי אדם שמכיר את העולמות הללו לעומקן, מהספרים ועד הסרטים, סיפורי מקור (origin stories) ועלילות משנה. וכמובן החשיפה לאביר האפל והאופן שבו הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר. למרות שהסרט הנוכחי כמובן נטוע בתוך הקשר של סרטי וספרי הקומוקס, בעיקרו הוא דרמה חברתית-פסיכולוגית שקשורה באופן הדוק לסרטים כמו "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", גם מבחינה תמטית וגם מבחינה אסתטית.

העלילה

עלילת הסרט עוקבת אחרי הטרנספורציה שעוברת על ארתור פלאק, מאדם עם הפרעות נפשיות החי ומטפל באימו. הוא עובד כליצן, אבל זו לא רק עבודתו, הוא רוצה לגרום לאנשים לחייך, עד להפיכתו לג'וקר, סמל הרוע בעולם של באטמן. לכן, מה שהסרט עוסק בו הוא מנגנון ייצור הרוע בעולם. הסרט לא מניח את הטוב והרע ( למשל על-ידי פיצולם לדמות טובה ודמות רעה, או למשל הנחת יסוד שרוע הוא רק אלימות מזויעה) אלא תוך כדי הסיפור אנחנו נחשפים לאופנים השונים בהם הוא מיוצר וזוכה למימוש.

בתרבות המערבית\קפיטליסטית\ליברלית שלנו אנחנו מפונקים בחשיפה למניעים פיכולוגיים אישיים, ונמצאים בדיאטה רצחנית בהסברים מערכתיים,חברתיים,כלכליים ותרבותיים (דבר זה אינו מפתיע, שהרי בכך ניתן לדרוש אחריות ואשמה על הפרט, תוך צימצום תקציבים ומשאבים מבחינת המדינה והמעמדות החזקים, העשירים והבורגנות). הסרט יוצר סינתזה טבעית בין שני הקטבים, ואפילו האופן שבו הסרט מתפתח ישנה עדיפות מסויימת להסברים המערכתיים. פלאק, שזוכה לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים כדי לאפשר לו חיים סבירים באופן מינימלי, מתדרדר אל אותה דמות מייצרת רוע מאותו רגע שבו מפסיקים את התקצוב לטיפול בחולי הנפש. ללא תרופות וללא טיפול פסיכולוגי, ובתוספת איבוד מקום עבודה שגם ככה מתעלל בו, יוצרים את הקרקע המאפשרת לרוע ולאלימות לבוא לידי מימוש. (יחד עם זאת, הייצוג של חולי הנפש כמסכנת את החברה הוא קלאסי ושמרני, ולא באמת מגובה בנתונים. אבל זה נושא שדורש דיון נפרד)

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את ארתור כדמות שרוצה לייצר טוב בעולם, שיש לה חוש צדק טוב יותר מהסביבה שלו ( כאשר הילדים מכים אותו בסצנת הפתיחה, והבוס שלו אומר לו שהיית צריך להחטיף להם חזרה, ארתור אומר שהם רק ילדים), אדם שרוצה גם לבנות קריירה כסטנדאפיסט, ומטפל באימו החולה נפשית.

ואז סדרה של צעדים אלימים מערכתית וחברתית מביאים אותו לשבירה ומהפך אל הפעלת אלימות כלפי אנשים ומערכות. כך שהאלימות הכוללת שמופעלת כלפיו מפעילה מנגנון של אלימות מגיבה. אלימות מערכתית היא הפסקת הטיפול התרופתי והפסיכולוגי (בגלל קיצוצי תקציבים), קיצוצים בעבודה ולבסוף איבוד מקום העבודה. ומאידך אלימות חברתית-תרבותית באה לידי ביטוי בתקיפתו על-ידי הילדים ועל ידי שלושת היאפים ברכבת התחתית, המסתכלים על מי שעובד כליצן כמי שנחות מהם, אותה תפיסה שבאה לידי ביטוי גם אצל אמו המעריצה את העשירים ומניחה זהות בין עושר ובין מוסריות האדם.

המהפך

הסצנה המרכזית במהפך או בטרנספורמציה היא הסצנה ברכבת התחתית בה ארתור רואה את שלושת היאפים מטרידים\מתקיפים מינית נוסעת. ואז הם תוקפים אותו. שתי היריות הראשונות הן במסגרת הגנה עצמית אינסטינקטיבית, אבל הירייה השלישית היא כבר אקטיבית, הוא מחפש את האדם השלישי ויורה בו מתוך כוונה. המהפך הושלם.

איני יודע אם זה הרפרנס שלי הוא רק אסוציאציה שלי, אבל הסצנה הזו מאד מזכירה לי את הסצנה בנובלה "הזר" של אלבר קאמי. גם שם מרסו, הדמות המרכזית, יורה ירייה נוספת בערבי, ובהקשר של הסיפור זה מתפרש כלקיחת אחריות מול יקום אבסורדי האדיש לקיומו של מרסו. גם כאן יש לנו ירייה נוספת המסמנת שינוי בתפיסה העצמית של הדמות המרכזית. ברגע זה נולד הג'וקר היוצר אנרכיה חברתית על-ידי אלימות, שעתה נתפסת כתגובה לכל האלימויות שהוא חווה.

הקדימון של הג'וקר

אם באופן רגיל יש לנו את הג'וקר ובאטמן כמייצגי קטבים של טוב ורע ( יודע שזה קצת פשטני להציג את זה ככה, אך כמו בלא מעט מקרים ההכללה כן מחזיקה מים) הרי שכאן היחס בין הטוב והרע מופנם אל תוך הטרנספורצמיה של ארתור, אבל כך גם ייצורו של הרוע הופך לתוצר של מערכות חיצוניות, היוצרות חיכוך מזיק עם מצב פנימי.

במובן זה גם המסכה כשלעצמה מתפקדת בכמה רבדים. בעוד לרוב אנחנו נוטים לחשוב על מסכה כמסתירה אמת מסויימת, הרי שכאן ברמה האישית של ארתור היא משקפת את הטרנספורציה שלו ( תחילה כרצון לגרום לאנשים להנות ואחר כך המסכה שמצויירת על הפנים כבר מאיימת), אבל גם את מחיקת ההבדלים המעמדיים והתרבותיים. יציאתו של הג'וקר נתפסת על-ידי החברה כקריאה לצאת כנגד הסדר הקפיטליסטי הקיים. היציאה במסכות ליצן לרחובות מוחקת את המיקום שלך בהיררכיה.

השימוש הנפוץ בסרט בshallow depth of field אינה רק בחירה אסתטית היא גם מה שקורה מבחינת הפער בין ארתור\הג'וקר ובין דמויות המשנה. הסרט נותן את הבמה כולה לטרנספורמציה שלו, לעולם ולאחרים יש תפקיד, אבל הוא רק הרקע המאפשר את הטרנספורמציה. דמויות המשנה לא זוכות לפירוט כי המיקוד בסרט הוא מאד ברור.

פוסטר של דה קילינג ג'וק
פוסטר של נהג מונית
פוסטר של מלך הקומדיה

כמו שכבר אמרתי הסרט מרפרר בעיקר לסוף שנות השיבעים תחילת שנות השמונים ( עם תחילת עליית הניאו-ליברליזם ) ובעיקר לסרטים "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה". זאת לצד הריפרור ליצירות באטמן קודמות. זה נעשה גם באמצעים אסטתיים וגם באמצעים תמטיים. בעלילתו הסרט דומה מאד לעלילה של "נהג מונית", ונסיונו של ארתור להיות סטנדאפיסט ולהופיע בלייט נייט בטלויזה כמובן מזכירה את מלך הקומדיה. לכן השימוש בדה-נירו כה מהותי ומבריק.

דבר נוסף שצריכים להתייחס אליו הוא השאלה האם כל זה אכן התרחש? אלמנטים רבים פה המבנים מציאות מועמדים בספק: אמו שתחילה מספרת לו שהוא בנו של תומס ויין ולכן אחיו של באטמן, נראה שהיא הזתה את כל הסיפור. מה שתחילה נראה כמערכת יחסים רומנטית בין ארתור ושכנתו נראה גם הוא כהזיה שלא שתרחשה ( גם השאלה האם הוא רצח אותה או לא) ,הסצנה האחרונה יכולה להיתפס כאילו הוא הזה הכל תוך כדי אישפוזו. והסיום הפתוח בשאלה הזו מדגים את אשליית הקיום הבטוח שאנו ( או בעצם תרבותנו ) מוכרים לעצמינו. הכל יכול להתמוטט בקלות ואנחנו יכולים למצוא עצמנו מתדרדרים לתהומות שחשבנו שאנחנו בטוחים מהם.

ובכלל יש עוד כל כך הרבה לדון כאן: השימוש המבריק במוסיקה, השימוש באנדרוגניות של מיק ג'אגר ודיוויד בואי שלדעתי שימשו לבניית ארתור כג'וקר הרוקד. השימוש בצבעים חמים וקרים בנקודות משבר עלילתיות ועוד ועוד. הקיצור: לכו ותראו, בין אם אתם ממעריצי הז'אנר או לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.