קורונה או לא קורונה, חרדות קיומיות כלכליות ובריאותיות… אולי כולנו קצת היינו רוצים לדמיין איזשהו אי של אהבה הנקי מכל מה שמדכא אותנו. הסרט הזה הוא סרט פמיניסטי שלוקח אותנו אל תוך עולם של אהבה ותמיכה וסולידריות נשית. מעין מה היה קורה כמה ימים מחוץ לעולם הפטריארכלי. במרכז הסרט אוטופיה נשית המשוחררת לכמה ימי חסד מהמבט המפקח של הפטריארכליות. סיפור אהבה יפה ופשוט המצולם כמו היה לנו מבט משוחרר, וזה כשלעצמו הישג לא קטן.


דירוג: 4 מתוך 5.

העלילה

דיוקן של נערה עולה באש מציג עלילה פשוטה למדי, עם מעט מאד עלילות ודמויות משנה, אבל הבידוד הזה לא יוצר עוני או פשטנות אלא עונג של אינטימיות אסורה, המצביעה על הבעיות והרוע החברתי שאינו נוכח שם כמעט. וזה אולי אחד הדברים היפים בטקסט הקולנועי הזה: ההצטמצמות מרמזת ומצביעה על מה שמודר מאותה מציאות אפשרית, שלצערנו אין לה אופציית קיום בעולם הבדיוני: אהבה לסבית וסולידריות נשית.

מריאן( נעמי מרלנט ), ציירת צעירה ויפה, נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של אלואיז ( אדל האנל ) בת המעמד הגבוה לקראת חתונתה הקרבה. אלא שאלואיז (שהיתה סגורה במנזר שנים אחרונות) לא מעוניינת להתחתן, ולפיכך מסרבת לשתף פעולה עם ההכנות לחתונה בכלל, ועם ציור הדיוקן בפרט. אמא של אלואיז מחליטה להסתיר את העובדה שמריאן ציירת ומציגה אותה כבת לוויה שנועדה להנעים את זמנה של אלואיז. בד בבד, היא מתבוננת בה יום אחר יום ומציירת אותה בסתר.

בשלב מסויים האם חייבת לצאת מהאי לחמישה ימים. עובדה זו מתניעה את סיפור האהבה הנצורה שבין מריאן ואלואיז, ובו זמנית מאפשרת לסופי המשרתת לעבור הפלה בכפר הנשים. כך שבהיעדר האם לא רק האהבה הנחבאת של הנשים יכולה לבוא לידי ביטוי אלא גם סולידריות נשית וחברתית: בין העשירות והעניות, בין העשירה ושאר נשות הכפר. ובזמן זה מריאן מציירת פורטרט חדש של אלואיז שלא מתוך אישור האם אלא אישורה של אלואיז.

לאחר חזרת האם הכל חוזר למסלולו, ואלואיז נשלחת לגבר שיישא אותה בעוד מריאן חוזרת ללמד ציור. ועוד נגע בסצנת הסיום כדי להבין האם יש פה עדיין פתח לתקווה.

חייב להודות שהחלק הראשון של הסרט היה מעט איטי מדי, כאילו יש איזושהי עצירות בקצב. וגם אני, שנהנה למדי מקצב איטי, שתיקות לא בהירות וכו', מצאתי את עצמי חסר מנוחה…..כאילי…..יאללה שיקרה כבר משהו עם כל המבטים האלה? אבל, ברגע שהאם (נציגת הסדר הפטריארכלי) נוסעת הכל מתחיל להשתחרר, ובדיעבד אותה עצירות לא רק שזוכה להסבר היא מוצדקת לחלוטין מבחינת חויית הצופה. אתה מבין שהיה שסתום ועתה הוא איננו.

הנושא המרכזי של הסרט הוא המאבק על המבט, תפקידו ומשמעותו, וזהו נושא שנחקר רבות בפמיניזם (the male gaze). כמובן שבמסגרת הריאליזם של הסרט מדובר בציירת ולכן הגיוני שהמבט, והשליטה בו היא נושא טבעי. למעשה מריאן מציירת שני פורטרטים של אלואיז: הראשון, בשם הפטריארכיה הסוחרת בה בהסכם נישואין שאינה מעוניינת בהם. השני, המבט הלומד אותה ואת אישיותה באהבה ומתוך אישור מוחלט ממנה. הרס הפורטרט הראשון מבחינה עלילתית מאפשר את המשך שהייתה של מריאן לצידה ושהותה שם ללא נוכחות האם, אבל בו זמנית הוא גם דרישה לחתימה משלה על הציור, את אישורה.

גם השימוש באם כסוכנת של ערכי הפטריארכיה היא נושא פמיניסטי כשלעצמו. במובן זה האפקט הוא לא רק שזהו נושא שנחקר רבות אלא שדימוי האוטופיה של אי פמיניסטי ללא גברים, מצביע על העובדה שהמצב אינו כה פשוט, של נשים מול גברים, אלא בשיכפול ושיעתוק של המערכת הפטריארכלית גם בידי נשים.

כותרת הסרט מרמזת גם היא לשריפת מכשפות כרדיפת נשים החורגות מהמותר להן, ובמקרה שלפנינו הדבר מועצם מעצם העובדה שמדובר על סיפור אהבה לסבי במאה ב18. לצערי השימוש בזה לא מפותח יותר מדי, ולדעתי היה ניתן להרחיב את השימוש בנושא. לצערי יש עוד מקרים כאן של אזכורים לדברים שלא זוכים למימוש וחבל, כמו למשל השימוש בסיפור המיתולוגי של אורפיאוס ואורידיקה: זהו סיפור על יחסי יוצר\מוזה, אומן\יצירה וכמובן המבט הגברי שגם מציל אבל גם ממית את אשה\מוזה. לדעתי האנלוגיה הזו לא מפותחת ולא פותחת עבורנו אפשרויות פרשניות נוספות.

סצנת הסיום המרגשת בה מריאן ואלואיז נמצאות ביחד בקונצרט (כאשר לפני כן מריאן רואה ציור פורטרט אחר של אלואיז הרומז לה שלא שכחה את אהבתה האמיתית) ואלואיז בוכה אך אינה מביטה ואפילו לא מעיזה לחפש את מבטה של מריאן לא רק קורע לב בעדינותו ורגישותו, הוא גם מעצים את תחושת הדיכוי. לא ברור האם אלואיז בוכה כי איכשהו ראתה את מריאן או פשוט על מר גורלה, בעיני זה פחות רלוונטי, השניים חופפים זה לזה.

סינמטוגרפיה

הסינמטוגרפיה בסרט מרהיבה ביופיה ותורמת לא רק לאוירה אלא גם לממדים הסמליים. בניית הפריימים והשימוש בתאורה וצבעים הופכים לקנבס שעליו מצויירות תמונות בצבעי מים, נזילות רומנטית. יש מעברים בין פריימים של נוף רחב אל קלוז-אפים מאד מאד קרובים של יד, מגע, עין וכו'. המעברים הללו קורים בעיקר בחלק הראשון, שם האהבה והאינטימיות מרומזת במגע פה ושם ובמבטים חטופים.

אמרנו שיש מאבק והצבעה על חשיבות המבט, והדברים האלה שהזכרנו יוצרים הדהוד בין המבטים והשליטה בסיפור של הדמויות ושלנו כצופים, וזה דבר מחוכם לעשותו, אבל בקצב איטי שמחייב אותנו לחשוב עליו ועל המעברים שהוא מבטא.

משמעות הצבעים

אבל בעיני הדבר המשמעותי ביותר הוא השימוש בצבעים לבניית דמויות ולתאר את התמה המרכזית של הסרט. לכל אורך הסיפור מריאן לובשת אדום ואילו אלואיז בכחול או בירוק (והירוק בעיקר בפורטרט). האדום הוא כמובן צבע התשוקה המתירנות המינית והדם והוא שייך לצבעים החמים, הכחול והירוק מקושרים לאצולה לרוגע לטבע. הדבר כמובן מבטא את מריאן כציירת "בעלת" המבט התשוקתי ואת מעמדה החברתי הרם של אלואיז. אבל הצבעים מסמלים יותר מבניית דמויות.

בשיטת ייצוג צבעים אנחנו משתמשים בRGB (red green blue) כבסיס ממנו אנחנו יוצרים את שלל הצבעים האחרים. ובמסגרת אותה אוטופיה פמיניסטית אפשרית, אנחנו גם רואים ייצוג אפשרי לכל צבעי הקשת. כאילו משק האהבה של מריאן ואלואיז הוא עולם אוטארקי המסוגל להכיל הכל. יש בדימוי הזה משהו יפיפה בעיני.

חוות דעתי

סרט אינטימי יפה ומרגש שעוסק גם בהשקפת עולם רחבה יותר דרך סיפור האהבה האינטימי. נכון שאני חושב שיש כמה וכמה אלמנטים שלא מפותחים ומנוצלים מספיק, אבל זה לא מוריד מיופיו ורגישותו של הסרט ומהאפקטיביות שלו.

אופציה אחרת ראיתי בתגובה ברשת: סתם סרט פמינאצי של לסביות שונאות גברים שרוצות להשמיד את התרבות המערבית!!! נו שויין, חמודים הבן שפירוס של העולם 🙂

אולי תרצו גם לקרוא:

יחי הקיסר

קשה מאד למצוא קומדיות שמשלבות הומור אינטלקטואלי, רגשנות נוסטלגית, הומור שלא לוקח מן המוכן ניגודים…

אוקג'ה

בונג ג'ון-הו הוא במאי שמרבה לעסוק בביקורת הקפיטאליזם ויש לו טביעת אצבע די ייחודית. בעייני…

2 תגובות על “דיוקן של נערה עולה באש”

  1. הידע שלך בגרפיקה ובעיצוב כל כך תרמה במקרה של הביקורת הזו שלך רון כי הרי מדובר באמנות הציור ובשימוש בצבעים.
    כל כך אהבתי את האבחנה בין הצבע האדום החם לבין הצבעים הכחול והירוק ובעיקר את עניין הפטריארכיה ו THE MALE GAZE -מושג לא הכרתי – הנוכח מאד למרות שיש בסרט רק ביקור אחד קצר של גבר.
    שני דברים: – יש לתקן לגוף נקבה (כמו כל הסרט חחח) : "חרדות קיומיים כלכליים ובריאותיים".ש
    – האם זה בסדר שאספר על הבלוג בקבוצה ואחמיא שם על הביקורת לסרט בהקשר של הפוסט שלי על "קולנוע בלהבות" או בפוסט נפרד ומיוחד.

    • תוקן וברור שזה בסדר. אני כותב למרחב הציבורי כדי שזה יהיה נגיש לכל מי שמוצא את זה מעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.