סקין
הסרט סקין הוא סרט טוב, מצולם ומשוחק מצויין, אבל יש אכזבה כאשר אתה רואה פחות או יותר מה שציפית לראות כשאתה באולם הקולנוע. בשבילי הבעיות בסרט מאד מודגשות כאשר ההשוואות האסוציאטיביות הן סרטים כמו היסטוריה אמריקאית X ותברח. ללכת לראות? כן, חשוב ומהנה. אבל לא בשורה הראשונה של סרטים הנוגעים בנושאים המדוברים
העלילה
הסרט “סקין” עוקב אחר תהליך “חזרתו בתשובה” של בריאן וידנר (ומשוחק מצויין על ידי ג’יימי בל) מניאו נאצי גלוח ראש השייך לקבוצת עליונות לבנה בארה”ב. דרכו ל”גאולה” עוברת בהתאהבות בג’ולי פרייס ( משוחקת נהדר על ידי דניאל מקדונלד ששיחקה גם בסידרה לא ייאמן שכתבתי עליה), אם לשלושה ילדים שכבר עברה התנהרות מעולם העליונות הלבנה הניאו נאצית. התהליך מסתיים בניקוי עורו מכל הקעקועים הנאציים שעטפו את גופו ופניו של בריאן. הסרת הקעקועים הכואבת מסמלת את כאב התהליך של פרידתו מהעולם המוכר לו.
סיפורי גאולה יכולים בקלות רבה להפוך לסיפור דידקטי, שלדעתי לעולם אינו אפקטיבי, וכאן הסרט מצליח שלא להיות דידקטי וטרחן לגבי שאלות של טוב ורע.תהליך ההתנתקות שלו הוא חברתי ופסיכולוגי, ובמובן זה הניתוק האידיאולוגי הוא רק נגזרת של היבטים אלה.
מבחינה חברתית האנלוגיה בין בריאן וצעיר חדש המצטרף ל”משפחה”, אנחנו מגלים שבריאן,ודרכו אחרים, לא נולדו ניאו נאצים, אלא שמדובר על ילדים שנזנחו מסיבות שונות על ידי משפחתם והחברה מסביבם, וה”משפחה” הניאו נאצית אוספת אותם ומעניקה להם “משפחה” ו”חברה” מקבלת.מבחינה זו אימוץ האידיאולוגיה הוא תוצר נלווה לתחושת השייכות המשפחתית.
מבחינה פסיכולוגית אותם ילדים מקבלים “משפחה” אלטרנטיבית, אמא ואבא. כך גם היציאה נגד המשפחה וערכיה כרוכה ביציאה פסיכולוגית נגד האמא והאבא.ה”ילדים” קוראים להם “אמא” ו”אבא” ומתפקדים אל מול ההורים כמו שהיינו מצפים מאחים בתא משפחתי.
סינמטוגרפיה
אחד ההיבטים החזקים של הסרט ( מלבד המשחק ) היא הסינמטוגרפיה, רואים מחשבה ויזואלית שמתחברת לאספקטים ורבדים שונים בסרט ןבעיקר למה שעובר על הדמות הראשית.
השימוש בפלטת צבעים קרים ( בין גוונים של כחולים וירוקים ) הנשברים מדי פעם באדומים וצהובים, מתקשר עם העולם הקר והמנוכר של ה”משפחה”, אבל גם של אלימות עצורה שרק מחפשת להתפרץ.
מצלמה שעוברת מקירבה אינטימית לדמויות לריחוק כאילו ממבט ציפור המאפשר לנו גם לסמן את הריחוק שהדמות חשה אבל גם את היכולת שלנו לראות את הסיפור גם מקרוב וגם מרחוק.
כך גם השימוש בחיתוכים לפעמים מהירים ולפעמים איטיים, המדגישים או את הלך רוחה של הדמות או התפתחות בעלילה. הניואנסים האלה מתפקדים בהתאמה לחוסר הדידקתיות בבניית הדמויות והתקדמות העלילה.
חוות דעתי
יש לי כמה בעיות עם הסרט ושתיים במיוחד:
ראשית, כשאומרים לי שיש סרט על המתח הבין גזעי באמריקה הקלישאה תלך אל מה שנקרא “וויט טראש” או “רד-נק” כנראה מהדרום, מלא קעקועים ועני. בניגוד לסרט “תברח”,למשל, שם הגזענות באה לידי ביטוי בזוג לבן ליברלי שהצביע “אובמה”. לא רק זה, אלא שבאופן סימבולי הזוג הליברלי משתלט על הגוף והנפש השחורה (האמא פסיכיאטרית והאבא מנתח, כל אחד משתלט על תחומו בשיתוף פעולה טוטאלי המאיים לעכל את כל הקיום השחור), עד כדי כך שכל מה שנשאר היא צעקת הזוועה “תברח!” כלומר, יכולתי לדמיין מראש על מה ואיך יראה הסרט.
הנקודה השניה ולמעשה החשובה יותר היא שהיציאה מהגזענות כלל אינה כרוכה במפגש והבנת ובקבלת האחר. בריאן נחלץ מה”משפחה” משום שהאשה שהתאהב בה דורשת זו. הדמות השחורה שם רק באופן פונקציונאלי ולא מהותי(גם ב”תברח” הדמויות השחורות הן בסך הכל שם עבור הצרכים של האדם הלבן, כלומר שוב קיומם הוא פונקציונאלי בלבד). כדוגמת נגד נוכל להסתכל על סרט כמו היסטוריה אמריקאית X. שם המפגש עם האחר (השחורים בבית הכלא) הוא הטריגר לשינוי. לא שאני טוען שהוא לא יצא מהגזענות, אלא מהאופן שבו זה מתואר, האחר (יהא זה שחור,יהודי הומו וכו’) אינו רלוונטי לדיון הפנים-לבן.מבחינה זו הסרט כמעט מורד בסט הערכים שאותו הוא מבקש לקדם, דידקטית או לא דידקטית, לאחר אין באמת מקום משל עצמו אלא כפונקציה של הקיום הלבן.
