פנים רבות לאמת
פנים רבות לאמת הוא סרט טוב, ואפילו יותר מזה. יש בו משחק משובח ואפקטיביות של בניית דמויות והמתח ביניהן. אבל סרט שבתחילתו מציב את שאלת המתחים הגזעיים בארה"ב ושם במרכז את הגותו של פרנץ פנון על האלימות ולא עושה עם זה כלום הוא גם מאכזב במידה רבה. אז ללכת?…..בטח, אבל לא לצפות ליותר מדי מהרמה התמטית.
העלילה
עלילת הסרט סובבת סביב היחסים שבין לוס (קלווין הריסון ג’וניור) ובין מורתו להיסטוריה ואזרחות הרייט וילסון ( אוקטביה ספנסר האהובה עלי) ולא לחינם המתח ביניהם הוא המתח בין שתי הדמויות השחורות, המתח הוא בשאלת מהן אופני ההתנגדות של שחורים בארה”ב.
לוס הוא נער שאומץ בהיותו בן 10 מאיזור המלחמה באריתריאה על-ידי שני אמריקאים ליברלים-דמוקרטים (נעמי וואטס מצויינית) וטים רות’ מצויין (גם הוא). בהדרכת הוריו כמו גם המערכת החינוכית מסביב, לוס נבנה להיות המנהיג השחור שהלבנים-ליברלים באמריקה היו רוצים לראות ולשמוע (דמיינו את אובמה על נוכחותו ויכולותיו המילוליות כנער מתבגר).ואכן, לוס ממלא את הציפיות ממנו והופך לתלמיד למופת ולמנהיג חברתי, אבל תוך כדי המתח שנבנה סביבו וסביב מורתו אנו מתחילים להעלות סימני שאלה לגביו ולגבי מניעיו.
לוס מגיש למורה עבודה על פרנץ פנון, שידוע כהוגה פוסט-קולוניאלי העוסק גם בשאלת האלימות. על סמך זה שצעיר שחור מבטיח כותב על פנון מחליטה המורה לבדוק את הלוקר שלו, שם היא מוצאת זיקוקים לא חוקיים. ומרגע זה והלאה הצופים זוכים להתערער באמונם בכל צד, כמו שם הסרט “פנים רבות לאמת”. האם היא מתנכלת לו? ולמה? האם הוא מתנכל לה ולמה? האם הוא באמת איש מפשר ומכיל או שמא מאחורי כל אובמה מסתתר לו איש שחור זועם? ( וכולם יודעים כמה כולם צריכים לפחד משחורים זועמים!! על מה בדיוק הם זועמים? ואי אפשר להתנגד בלי זעם? ובעיקר לא בין שתיים לארבע אחר הצהריים?)
בסוף הסרט אנחנו כבר מבינים שהמורה אכן “מחפשת אותו” אבל רק משום שהיא מבינה שיכולותיו הן מצרח שהשחורים אינם יכולים לוותר עליו בכזו קלות. במובן מסויים היא מייצגת את גישת האין ברירה צריך להשיג מה שאפשר להשיג במסגרת הקיימת, מבלי להפחיד יותר מדי את הלבנים. בעוד ברור שהוא אכן התנכל לה, אבל למה ומה הוא באמת השיג בזה?
כאן אנחנו מגיעים לבעיה שיש לי עם הסרט הטוב הזה.
חוות דעתי
ברגע שסרט מציב את שאלת האלימות של פנון ישנה ציפייה שיהא איזשהו דיון בשאלות כמו האם אלימות היא התנגדות לגיטימית? ואם כן, אז על אילו סוגים של אלימות אנחנו מדברים? מהי אלימות “פנונית” אם המדוכא אינו נקי מלכתחילה מהמדכא? ומה כל זה אומר בהקשר של אמריקה?
אני מבין שסרט הוא קודם כל סרט, ולא דיון בפילוסופיה חברתית ופוליטית, אבל בעיני זה בלתי אפשרי לשים את הנקודה באמצע ולמעשה לא לעשות איתה כלום. למשל הסרט “תברח” מצליח, ואולי אפילו תואם יותר את פנון על האלימות, כאשר המסר שעולה מהסרט שמהסבך הזה יש לברוח! בנוסף הוא גם מצליח מטאפורית לתאר את יחסי האלימות העוטפת של המעמד הלבן הליברלי טוב יותר ובאופן מורכב יותר מזוג ההורים של לוס. בעיקר משום שכאן תשומת הלב המרכזית היא היחסים בין לוס והמורה (כזכור, מורה להיסטוריה ואזרחות).
האלימות שלוס מציע נתפסת כילדותית ומגוכחת כאשר היא שריפת חדרה של המורה.בכך הוא נתפס כנוקם במורה ש”הלשינה” עליו להוריו. הילדותיות שבאלימות המוצעת על-ידי לוס מודגשת עוד יותר כשהמורה אינה “רובוט מבצע פקודות” של התרבות הלבנה. ההיפך דווקא היא זוכה לסצנה בה היא מבטאת באופן מפורש השקפת עולם לגבי היותה אשה שחורה בעולם גברי ולבן. נוסיף לזה שמלכתחילה היא מתוארת כמורה שרואה בפעולותיה שליחות לשינוי חברתי, היא סוכנת לשינוי במלוא מובן המלה.
קשה לי להתעלם מהפוטנציאל שהיה בהתנגשות משולשת בין לוס “פנוני”, דמותו של דשון (הייצוג הקלאסי של שחורים אלימים ומסוממים) והמורה,על הרב-קיווניות של האלימויות השונות האפשריות לכולם ביחד וכל אחד לחוד. זה מהלך עלילתי שלחלוטין לא נבדק, אבל הוא שם.
מבחינתי בסופו של דבר ניתקו את מתח היחסים מהרמה ההגותית והחברתית, והשאירו רק את היחסים המתוחים בין המורה והתלמיד. קצת הרגיש לי כמו false advertising ! ועל הדרך גם פספסו הזדמנות לתת לצופה חווייה אמיתית בשאלת הלגיטימיות של אלימות במאבקים חברתיים היסטוריים. כמו בסרט “תברח” גם כאן יש שימוש בז’אנרים של מתח ואימה כדי לדבר על יחסים בין הגזעים בארה”ב אבל בעיני כאן זה כמעט ולא נחקר כלל.
