המגדלור
סרט על שני אנשים שתקועים זה עם זה על אי, שבחלקו הראשון כמעט שותק עצמו לדעת, שמזיז את נקודת הכובד של עצמו באופן מתמיד,ומוסיף בכל רגע נדבך על נדבך, אך בונה יותר עירפול מבהירות.רק שני שחקנים בתוך ריבוע….כל הנתונים צופים כשלון, אבל יוצרים תענוג שיצאתי ממנו עם חיוך שמן על הפנים. אם ברגמן והיצ’קוק עושים לכם את זה כמו לי? רוצו לראות
עלילת המגדלור
הסרט ברמה ה”ריאליסטית” שלו הוא דרמה תקופתית. הכל נבנה ועוצב כסיפור על סוף המאה התשע-עשרה. מרמת הטכנולוגיה ובמיוחד רמת הדיבור בסרט הוא מאד ריאליסטי,וברמה זו היינו יכולים לומר שיש עלילה ברורה:
דמותו של רוברט פטיסון (שאגב הפתיע אותי מאד עם משחק משובח) אפרים וינסלואו נשלחת לארבעה שבועות לעבוד כשומר מגדלור תחת חסותו של תומאס וֵייק שמשוחק על-ידי שחקן שאני מאד אוהב וילם דפו ( כאן לא היו הפתעות, מראש ציפיתי למשחק משובח), ומה שאמור להיות יחסים של מנטור ומתמחה גדל אט אט למפלצת מיתולוגית שבסופה….עוד נגיע לזה.
אבל המנטור אינו מתפקד כמנטור אלא הוא בוס שרודה בצעיר ממנו ובעיקר הוא מונע ממנו כל גישה אל האור של המגדלור, כלומר אל העיקר. אפרים מועסק בכל דבר אפשרי אחר, חוץ ממה שהוא כביכול נשכר לעשותו, לטפל באור. בשלב זה האסוציאציה שלי היתה מחזה של סארטר שנקרא “נו-אקסיט” בו שלוש דמויות ב”גיהנום” עוברות תהליך שבסופו של דבר מבינות ש”האחר הוא הגיהנום”. (האחר אינו גיהינום במובן של רע אלא כמי שמוחק את הסובייקטיביות של הסובייקט) וכשולה תובנות אכסיסטנציאליסטיות פיתחתי ציפיות, אבל כאן הכל מכוון לשם אבל בעיקר למקום אחר… כבר מההתחלה יש רמזים שהאור והמגדלור מסמלים דברים שמעבר להיותם אובייקט שמיש במציאות.
באחד הערבים כשתומאס עולה לטפל באור, אפרים עוקב אחריו ומוצא שהוא מתפשט ורואים אותו נע עם מבט אקסטטי בפניו, והוא רואה מעין גפיים תמנוניים או משושים נעים גם כן. לא הכל ברור לאפרים ולנו איתו, אבל ברור כבר שהאור והמגדלור חורגים ממשמעותם הריאליסטית אל המימד הפאלי והמיני.
אפרים מתחיל להיות מאויים משחף בעל עין אחת והוא מוזהר על ידי תומאס שאסור לפגוע בשחפים כי הם נשמות של אנשי ים מתים. ועם הזמן והאלכוהול חוסר התקשורת בין השניים מתמוסס והם מתחילים להיפתח זה לזה. האם זו תחילתה של ידידות נפלאה? האם האחר אינו הגיהינום? …ממש לא. תומאס מספר לאפרים שקודמו איבד את שפיות דעתו פיתח אהבה ופנטזיות לגבי הנימפות ומת ושהוא לא יכל להצילו.
ערב לפני סיום המשימה אפרים המוטרד שוב על ידי השחף עם העין האחת הורג את השחף בברוטליות. ברגע זה ממש משתנה הרוח וסופה גדולה עומדת לבוא. ועם הסופה הסרט עובר למוד של שבירת כל יכולת לספר סיפור ריאליסטי על המתרחש. אם קודם המימדים הסימבוליים והמיתיים היוו רק תוספת עתה הם לוקחים את המושכות. השניים נצורים בתוך סופה והסירה שהיתה אמורה לקחת את אפרים לא מגיעה, והשניים מתחילים בחגיגת שתייה קיצונית שאיתה רבדים נסתרים מתגלים.
אפרים מגלה שבעצם גם לו קוראים תומאס ושהוא לא עזר לאפרים האמיתי שמת בתאונה. רק שלא ממש ברור האם הוא רק נמנע מלעזור לו או שמא הוא רצח אותו. אותו עירפול וחשד שיש כלפי סיפורו של תומאס הזקן ביחס לעובד שקדם לתומאס הצעיר.
תומאס הצעיר מנסה לקחת את הסירה ולברוח אך תומאס הזקן רודף אחריו עם גרזן ושובר את מנוע הסירה תוך כדי קריאה אל תעזבני. ולאחר מכן הוא טוען שבעצם זה היה תומאס הצעיר שרדף אחריו עם גרזן. וכך ככל שהסופה מתגברת מתגברים חוסר הוודאות וטירוף הדעת. האם תומאס הצעיר מאבד את שפיותו? האם תומאס הזקן? האם כל אחד משחק בשפיותו של האחר? תוך כדי הם מכים אחד את השני, רוקדים אחד עם השני, כמעט ומתנשקים ומחבקים אחד את השני.
איבוד האחיזה במציאות מובחנת בא לידי ביטוי ברמות שונות. האם מדובר בשני רוצחים? בשלב מסויים תומאס הזקן אומר שלא ברור האם עברו יומיים מאז שהספינה היתה אמורה להגיע או ארבעה שבועות או בכלל חודשים. כלומר,אפילו מימד הזמן הריאליסטי מאבד ממשיותו. בנוסף האלמנטים המיתיים גם מערערים את תפיסת הזמן הריאליסטית לטובת תפיסת זמן טרגית גורלית.
בסופו של דבר תומאס הצעיר קובר את תומס הזקן ולוקח את המפתחות כדי לעלות אל האור. אבל זה יוצא מהקבר ומנסה לרוצחו אך נכשל והוא זה הנרצח.
בסצנת הסיום תומאס הצעיר נכנס אל האור, ורואים אותו מסתנוור, צורח או צוחק באימה עד שאינו יכול עוד והוא נופל מהמגדלור מטה, שם הוא נאכל על ידי השחפים.
זה הנסיון הכי שמרני שלי לתאר עלילה בסרט, וזאת משום שככל שהסרט מתקדם ברור שהוא אינו מאורגן על ידי העלילה אלא לפי מערך אנלוגיות ורמה סימבולית ומיתית.
מהי מערכת היחסים המתוארת
אמרנו שהרמה העלילתית לא מאפשרת לנו ליצור איזושהי פרשנות קוהרנטית למסופר ומשמעותו. לכן אולי צריך ללכת אחרי המימדים הפסיכולוגיים או המיתולוגיים? אבל גם פה לא ברור על אילו מערכות יחסים מדובר? ולפי זה גם נוכל למשמע את הסיפור.
האם מדובר על יחסים בין דמות אב ודמות בן? אם כך, הרי שהרצח הוא רצח אב, והעונש הסימבולי של אכילת גוף הבן על ידי השחפים מסמלת גיהנום נצחי של רגשות אשם. אבל המערכת האנלוגית גם מצביעה על האפשרות שמדובר על יחסים בין שני אספקטים של אותו בן-אדם רק בין גרסתו הצעירה והזקנה. אם זה המצב הרי שמדובר בסוג של התאבדות, כאשר הגרסה הצעירה רוצה להשתחרר ממי שהיא תהפוך להיות? האור כאן יסמן את שאלת היכולת שלנו למשמע את עצמינו.
אופציה אחרת היא לראות בשניים זוג נאהבים אשר מפחדים לגעת במימד ההומו אירוטי הלטנטי שבהם? כאן האנלוגיה לא רק נוצרת ממקרים של האוננות, של הכמעט נשיקה והחיבוקים, אלא גם מהסימבוליזם הפאלי של המגדלור, ובעיקר באנלוגיה שנוצרת בין תומס הזקן והנימפה. האופן שבו מצולמת פנטזיית הסקס של תומאס הצעיר עם הנימפה דומה מאד לסצינה בה ממש לפני שהוא רוצח את תומאס הזקן, ידיו המרובות של תומאס הזקן עוטפות את פניו של תומאס הצעיר. כך גם זויות הצילום של הסצינה והקישור לסצינה בה הוא עוקב אחרי תומאס הזקן המאונן בראש המגדלור.
אז האם מדובר ביחסי עובד מעביד? ביחסי אב ובן? ביחסי אוהב אהוב? אני לא חושב שניתן להגיע למסקנות והדבר נעשה בכוונה: בכל רגע שאתה מייצב משמעות לסיפור, היחסים עוברים איזושהי מטאמורפוזה שמותירה אותנו תוהים.
מה משמעות המיתית?
אם המערכת האנלוגית אמנם הרחיבה את יכולת הפרשנות שלנו אבל לא ייצבה פרשנות בולטת אולי נבדוק את האלמנטים המיתולוגיים שבסיפור? אולי מכאן יגיע האור?
דמותו של תומאס הצעיר מועמדת במפורש כדמותו של פרומתיאוס. פרומתיאוס גנב את האש מהאלים כדי לתת אותו לבני האדם. הוא הצליח אך עונשו היה להייות כבול לסלע ולהיאכל על ידי ציפורים בכל יום. אבל כאן המוטיבציה היא נתינת אש לבני האדם, משמע מתנה פרקטית לאנושות ואפילו סימבולית לראות. אבל האם תומאס הצעיר מבקש את האור מאיזושהי שליחות? האם יש לפעולתו איזשהו אספקט חברתי ומוסרי? לא. למעשה הסיפור המיתולוגי שתואם יותר הוא סיפורם של דדלוס ואיקרוס, שלמרות בקשת אביו עף קרוב מדי לאור וחום השמש עד שנפל. אבל כאן העונש הוא על ההיבריס? איזה היבריס יש בסיפורו של תומאס הצעיר? והאם “אביו” ניסה להגן עליו או שמא דווקא להתעלל בו ואולי אף להורגו? לא ברור, מה שכן ברור הוא הריפרור לפרומתיאוס.
ומה לגבי תומאס הזקן? תחילה חשבתי שהכוונה היא לפוסידון אל הים. שהרי מדובר בבעל הנסיון והידע לגבי התנהגות הים. בנוסף בכמה פריימים הוא מצולם כפי שראיתי ציורים של פוסידון, מאד מאד דומה.אבל בשלב מסויים תומאס הזקן פונה לאחיו(?) ומדבר על אביהם מלך הים? הדבר הזה הריץ אותי לבדוק במי בדיוק מדובר ואכן לפוסידון היו שני בנים: טריטון ופרותיאוס. ומכיוון שהוא פונה לטריטון כאחיו ברור שמדובר בפרותיאוס.
ובכן פרותיאוס מכונה האיש הזקן של הים, הוא גר באי שהכיל את מגדלור אלכסנדריה והדבר שהוא הכי ידוע עבורו זה שינוי מתמיד בצורתו!!! בהקשר של הסיפור שלנו הרי תומאס הזקן אכן מתעתע בנו ומשנה את סוגי היחסים שאנחנו חושבים שאנחנו רואים. השינוי הוא הקבוע היחידי, האור אינו מספק הארה אלא שינוי. קראתי גם שקרל יונג השתמש בו כדי לדבר על תת-מודע גמיש המחייב אותנו להתמודד עם האמת. האם תומאס הזקן הוא תת המודע של תומאס הצעיר? אפשרי.
אופציה נוספת היא לראות את הסיפור בכל רבדיו כבחינה של משמעותה של גבריות, ואולי אפילו מה שמכונה בימינו גבריות רעילה. מהתמודדות עם דמות אב רודה (מייצגת החוק (פרויד?)), למרחב רגשות שבהן לגיטימי לבטא כעס ואלימות אבל חס וחלילה אינטימיות ורוך? המאבק לשליטה? ואז כמובן המאבק על האור הוא מאבק על מנגנוני כוח.
מה משמעות האור
ראינו שכל רמת פרשנות שאנחנו מיישמים על הסיפור (עלילתית, אנלוגית, פסיכולוגית,ומיתית) לא מביאה אותנו אל האור, גם אנחנו לא מסוגלים לקבל גישה לאור, וככל שאנחנו מנסים כך הבילבול והעירפול גבר. וממש כך נוכל גם להבין את משמעות האור.
אם נבין את הסיפור במסגרת האחר הוא הגיהינום הסארטרי, הרי שהשיחרור מהאחר מתגלה כהרס העצמי. האחר אינו מאיין אותי אלא אני תלוי בו כדי להיות אני. כאן הייתי אומר, האור אינו סארטריאני אלא כמעט לוינאסי.
אם היחסים הם של אב ובן והשחרור הוא רצח אב, הרי שגם פה אין שחרור, אלא חזרה אינסופית על קבלת הסבל וחיי אשמה. כך גם במקרה שהיחסים הם הומואית לטנטית.
לעומת זאת אם מדובר ביחסים בין הצד הצעיר והזקן באותו בן אדם, הרי שהאור הוא ההתאבדות. כאן האסוציאציה שלי הלכה לקבלת האבסורד הקיומי של קאמי.
הקיצר, גם האור ומשמעותו בתנועה מתמדת המקשה על קיבוע חד משמעי. מאידך, ברור דבר אחד, האור אינו מספק גאולה במובנה הדתי. סבל אינו הדרך לגאולה!
הסינמטוגרפיה של המגדלור
הסינמטוגרפיה נהדרת והיא הישג של מינימליזם ריאליסטי פנטסטי, ממש בהתאמה לתוכן. הדבר הראשון שכמובן מבדיל את הסרט מכל סרט אחר היא שימוש ביחס ריבועי ולא מלבני של המסך.
האפקט המרכזי של החלטה זו היא יצירת קלסטרופוביה העובדת נפלא במצב של שני אנשים בחלל קטן ומשותף שהוא חשוך למדי רוב הזמן. אבל הריבוע הזה גם מבטא את תחושת הכליאות של כל דמות כשלעצמה במרחבים השונים שלהם ובמרחבים המשותפים שלהם.
הריבוע משמש ליצירת אנלוגיה בין תומס הצעיר והצופה. בסצנה מסויימת בה תומאס הצעיר עוקב אחרי תומאס הזקן הוא פותח ריבוע בגג, ומהדהד את הריבוע שדרכו אנחנו צופים בסרט. זה יוצר כמובן הזדהות עם נקודת התצפית שלו, אבל גם מעביר אלינו את הבילבול שלו בהבנת מה שקורה בסיפור.
ההישג הוא בזה שגם תןך כדי שימוש בריבוע כולא בסצינות מסויימות הפריים כולל מרחב שנראה כמו פנורמי לחלוטין, כאילו כל האי נחשף לנו באחת. זה יוצר מקצב ומרווח נשימה, אך גם מזכיר לנו שיש חוץ לכלא הזה.
יש שימוש מבריק בשחור לבן, ובצילום ממרחק מסויים כך שנוצר הרושם שאנחנו צופים במעין תיאטרון צללים. כאילו בכל רגע, אם בואו של האור, גם דמויות הצללים האלו יעלמו. הרידוד הצלליתי הזה עומד מול שימוש בזויות צילום המבטא את מערכות היחסים בהשתנותן.
מכייון שמערכת היחסים עוברת שינויים ונקודות כובד כך גם זויות הצילום הם ממש מלמטה, מה שמעצים סמכות ואימה, אבל גם את הקטנת הדמויות מול המרחב ( למשל כשתומס הקט שולה מהים מלכודות).
המגדלור חוות דעתי
בעיני מדובר בסרט נפלא שמהנה גם בלי חשיבה על סארטר,יונג,מיתולוגיה. פשוט, עשיה קולנועית משובחת מלווה במשחק משובח מאפשר להינות מסרט מתח אימה. אבל אם אתם נהנים מממתקים אינטלקטואליים, ומחשיבה פילוסופית מעטה…התענוג רק גובר וגובר. רק על תצפו לגאולה מכוננת בסוף…..No happy endings here