ריבר סדרת מתח משובחת
רשת
BBC ONE
בכורה
13.10.15
עונות
1
שפה
אנגלית
פרקים
6
על פניו ריבר היא עוד סדרת משטרה בריטית איכותית ומשובחת, ואם פה היו נגמרים הדברים דיינו. אבל ריבר מעל הכל היא יצירת מופת על הבדידות והניכור הקיומיים, ועל ההזדקקות לחום וקשר אנושי. כמו חלוק נחל היוצר מעגלים מעגלים, מרמת האינדיבידואל ועד רמת הניתוח החברתי, הסדרה מתנחלת לכם בבטן ובלב
עלילת ריבר
על פניו עלילת ריבר אינה ייחודית כלל: שוטר חוקר את רצח שותפתו המקצועית. הבלש ג'ון ריבר (בגילומו המעולה, הרגיש, של סטאלן סקושגורד ) איבד זה עתה את שותפתו לעבודה, סמלת "סטיבי" סטיבנסון (בגילומה המעולה של ניקולה ווקר. המוסיפה קלילות ונון שלאנטיות אל תוך דמותו הכבדה למדי של ריבר). ריבר עובר משבר שגורם לו לראות מניפסטציות של אנשים שהוא איבד או שהוא מרגיש אחראי להם במסגרת עבודתו, הוא חי את עבודתו. בשל כך, הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, כאשר כולם סביבו מניחים שהוא ייכשל בה. בנוסף נאסר עליו לחקור את הירצחה של סטיבי. אגב, בסופו של דבר הבדיקה מוצאת את ריבר כשיר פסיכולוגית, מה שמבחינת התמה המרכזית בסידרה מצביע על זה שהבדידות והניכור, בפחד והתשוקה לחום אנושי, אינו בעיה של דמות זו או אחרת אלא מצביעה על מבנה הקיום האנושי עצמו, על כך בהמשך.
תחילה עושה רושם שריבר עושה את המוטל עליו. הוא עובד על תיקים חדשים ומקבל פרטנר חדש, אבל אותם רוחות רפאים (להוציא קלישאות מהראש, מדובר על ייצוג של אותם אנשים ממש, בהקשרים בהם הם מתו או נחקרים) ממשיכות להופיע לו (ולנו) והוא משתף איתם פעולה,בעיקר עם סטיבי. הולך למקומות, מנהל דיאלוגים וכיוצא בזה. אבל ריבר מחליט תוך כדי הליכה לפסיכולוגית (כמי שקפאו שד) דווקא להמשיך לעבוד על הירצחה של סטיבי, תחילה בהתנגדות שותפו החדש, ואחר כך בשיתוף פעולה מלא איתו.
כמו שכולנו יכולים לתאר החקירה עוברת בין חשודים שונים ומגלים מה קרה בחייה של סטיבי ללא ידיעתו של ריבר, כך שהוא ואנחנו לומדים להכיר אותה יותר ויותר, אבל חשוב מכך, ריבר ואנחנו לומדים את ריבר יותר ויותר. בלי לעשות ספויילרים…..בסוף נגלה מי רצח את סטיבי, אבל הרבה יותר מוקדם נגלה שהסידרה משתמשת בעלילה כדי לדבר על מצב קיומי אנושי של בדידות וניכור, קודם כל ברמת דמותו של ריבר.
תוך כדי הטיפול והחקירה מתגלה לנו שריבר הוא בעצם מהגר משוודיה, שהגיע ללונדון כנער, והרגיש נטוש ומנוכר מאימו ומהחברה מסביב, ואפילו מלונדון עצמה. לאט לאט מסתבר לנו שצימצום חייו לעבודה, שהניתוק שלו מקשרים חברתיים ורומנטיים נובעים ממנגנוני הגנה מאותו מקום בדיוק. אז גם מובנת לנו הסיטואציה החוזרת בסידרה, בה סטיבי מנסה לגרום לו להשתחרר ולהיפתח על ידי שימוש בשיר "i love to love" של טינה צ'ארלס. גם השיר עצמו וגם סיטואציית הקריאוקי נבחרות כקונטרה לכבדות ולסגירות של ריבר.
לקראת סוף הסידרה אנחנו רואים שריבר אכן עובר תהליך של ריפוי, בו הוא מוכן להיפתח, כלומר מוכן להיות בעמדת הנפגע (כי היפגעות היא תנאי האפשרות של הקשר האנושי, בין אם חברי או רומנטי). ואם בכך היתה מסתיימת הסידרה….דיינו. אבל הסידרה הזו לא מוכנה להישאר רק ברמה הפסיכולוגית.
מעגלי בדידות וניכור
המעגל הראשון שמתגלה לריבר ולנו הוא סטיבי עצמה. מסתבר שסטיבי באה ממשפחת פשע, והיא הפכה לשוטרת ואפילו העידה נגד אחיה. מסתבר שנוצר קרע וניתוק בין סטיבי ומשפחתה, כיוון שהיא לא היתה מוכנה ליישר איתם קו. הבחירה בעצמה מסתברת כסיבה לניכור שבין סטיבי ומשפחתה.
תוך כדי הגילוי על חייה של סטיבי, ריבר גם מגלה שהיא היתה בקשר עם מהגר מוסלמי מוכר קבב, הדברים מובילים לזה שסטיבי היתה בקשר עם בעלה של הבוסית של ריבר וסטיבי. על פניו חייה של הבוסית נראו "כמו שצריך" משפחה חמה ואוהבת. אך סיפורה של התפרקות המשפחתית הזו מספרת לנו שגם בתוך ה"נורמטיביות" בני אדם בודדים ומנוכרים, ומחפשים חום אנושי.
וכמו במשפחתה של סטיבי, וכמו במשפחת הבוסית, ככה גם במעקב אחרי אותו מהגר מוסלמי מוכר הקבב, בכל מקום,אותה בדידות ואותו ניכור. למעשה בחקירה לגבי מותו של אותו מהגר נערכת אנלוגיה מפורשת בין המהגרים ובין ריבר וסיפורו, אבל כאמור, המעגלים השונים מרחיבים את המעגלים, מהמקרה הספציפי לכל אופני הקיום בסידרה. אגב, בכך הסידרה גם מערערת על החיתוך בין ההסבר הפסיכולוגי וההסבר הסוציולוגי. מצב סוציולוגי יכול להיות סיבה למצב פסיכולוגי וההיפך.
הצורך במגע האנושי
אמרנו שהסידרה סובבת סביב הבדידות והניכור שבקיום האנושי, ואכן הסידרה היא כבדה למדי. אבל באופן מפתיע היא גם שומרת על איזון ועל אופטימיות בתוך כל תחושת הכובד הזו.
אמנם הוא בודד אבל נסיונותיה של סטיבי להקליל ולפתוח את ריבר , מגלים לו שהוא יכול לקבל חום אנושי במסגרת החברות שלו איתה, וגם במסגרת החברות המתפתחת בינו ובין שותפו החדש ואישתו.אמנם הבוסית מגלה שמשפחתה מתפוררת אבל היא מגלה תמיכה וחום גם היא במסגרת החברית.
במובן זה דמותה של סטיבי היא כמו דמות "מלאכית" שמזכירה לנו עד כמה חשוב להיות פגיע כי עם הסיכון בפגיעה נוכל לקבל תמיכה וחום אנושי, גם אם לא במערכות שאמורות לספק אותן. ההתעקשות שלה על האהבה ועל ההקשבה, ועל כיף פשוט, לא נתפסות כנאיביות, בדיוק משום שאנחנו מגלים את מצבה המשפחתי, ובעיקר שאנחנו מגלים את הסיפור על הניתוק מבנה (שוב, לא נעשה ספויילרים).
סינמטוגרפיה ומוסיקה
מבחינה סינמטוגרפית גם יש נסיונות החדרה של חום וקלילות אל תוך הכובד האפרורי. רוב הסידרה מוצפת בצבעים אפורים וכחולים כהים, אבל מידי פעם ישנה הארה דרך צבעים חמים יותר. הדבר בולט במיוחד במועדון הקריאוקי, שם סטיבי מנסה להקליל ולפתוח את ריבר……הדיסקו היא מוסיקת שיחרור והפצת אהבה. החזרה על שירה של טינה צ'ארלס "אני אוהבת לאהוב (אבל אהובי רק רוצה לרקוד)" מלווה באורות וצבעים המצביעים על כך. ככה שלונדון, שגם ככה ידועה באפרוריות שלה, מועצמת מחד, ומרוככת מאידך.
דבר נוסף שהייתי מציין אלה זוויות הצילום שפרקטית משמשות אכן להעצמת המתח, מתפקדות גם הן להבנה שצריך להרחיב את נקודת התצפית האנושית שלנו. הדוגמה הבולטת לכך, היא מצלמת הרחוב שמצלמת את רגע הירצחה של סטיבי. ריבר לא רואה את מה שקורה כי משאית בדיוק עוברת בינו ובין סטיבי, מבחינה סימלית, היא מציינת את הניתוק שלו ממנה, ואת בקשת ההתחברות אליה. בעוד המצלמה גם היא מוגבלת אבל גם חושפת את החיוך האוהב של סטיבי כשהיא מזהה מי בא לקראתה, מבלי לדעת שהוא גם יפצפץ את ראשה. סיטואציה זו מדגישה את כל הנקודה בדמותה של סטיבי, היא מוכנה להיפגע כדי לקבל חום ואהבה.
חוות דעתי
כששמעתי תחילה על הסידרה היה רשום על בלש הנרדף על ידי רוחות רפאים. הדבר מיד גרם לי לחשוב שזה לא הסגנון שאני אוהב, אבל איזה מזל שבסוף נתתי לסידרה הזו צ'אנס. כי מדובר באחת הסדרות הטובות והחכמות ביותר שראיתי לאחרונה. וחבל מאד שלא היו עונות נוספות.
אם אתם אוהבים סדרות מתח, אבל רוצים משהו הרבה מעבר לפתרון תעלומות, אלא גם פיתוח דמויות, הארות ותובנות לגבי מה שאתם רואים, מעטים הסדרות שעושות את זה באופן כזה ענוג. אם אתם רוצים מתח אקשן….כנראה שזו לא הסדרה עבורכם.
